| |
החיים בשטוקהולם, שבדיה. הגיגים, הזיות וסתם תהיות. |
 כינוי:
Ford Prefect בן: 46 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2009
 ארוחת מלכים בחסות השגריר
עם כל הבלגאנים של השנה האחרונה, ולאור העובדה שעיקר הפרסום התקשורתי שמגיע לישראל על שבדיה and vice versa הוא בעיקר מהסוג השלילי מינוס, נחמד לשם שינוי לכתוב כאן על חוויה חיובית ביותר.
שגרירות ישראל אירגנה, ביחד עם מלון "שרתון" השטוקהולמי ושני שפים ישראלים ידועים - שם מלון שרתון פלאזה בירושלים שלום קדוש ושף נוסף שאני מצטער אך שכחתי את שמו.
לארוחת 4 המנות (פלוס מסיבת קוקטייל עם מתאבנים) הוכנה כולה על ידי שני השפים וצוות המלון, על טהרת מרכיבים שמצאו בשבדיה אבל עם טעמים ישראלים. למקום הוזמנו כמה מאות אנשים שלשם הגיוון לא היו רק ישראלים לשעבר/חברי הקהילה היהודית וכו' אלא רובם היו דווקא שבדים - משרת המסחר השבדית אווה ביורלינג (אולי ידידת ישראל הגדולה ביותר בממשל השבדי היום), אנשי עסקים, נציגי שגרירויות ועיתונאים.
האווירה היתה נפלאה עם אוכל מוצלח ביותר (וסחטיין לשפים על הצלחתם למצוא מספיק מרכיבים בארץ זרה בשביל להרכיב ארוחה שכזו) ולכל התוהים - כן, הארוחה היתה כשרה לחלוטין (על בסיס דגים).
מהפאן האישי, ישבתי בשולחן העיתונאים (ותודה לפאטריק על ההזמנה) בחברת עיתונאי אוכל, סופר בריטי ושני עיתונאים המייצגים עיתונים שבדים גדולים (לא, אפטון בלאדט לא היה שם).
גם תוכנית אומנותית היתה - בחורה צעירה ישראלית בעלת קול נפלא ששרה שלושה שירים במהלך הארוחה - "אמן" של עפרה חזה, "על הדבש ועל העוקץ" של נעמי שמר ו"הללויה" של חלב ודבש. שלושה שירים נפלאים שהקהל נהנה מאוד מהם גם אם הוא רק הכיר את הפזמון של אחד משלושתם.
לסיכום - כן יירבו.
(אה, ומסתבר שהצלחתי לקבל את האקרדיטציה המיוחלת וכבודכם הולך להשתתף בטקס פרסי הנובל כמו גם בנשף שלאחריו. יהיה מעניין).
| |
 חרחורי מלחמה באדיבות התקשורת הישראלית
הרטוריקה של הצבא, כמו גם של הפוליטיקאים בארץ, בכל הנוגע לאיראן, כבר מזמן עברה את גבול הפארסה.
שוב ושוב, כאשר מנתחים את דברי המנהיגים האיראניים מתירגומים מדוייקים של דבריהם (ולא "סיכומים שבעל פה", כאלו שמהם נוהגים כלי התקשורת בארץ לצטט, והרי אנחנו יודעים כמה מדוייקים אלו יכולים להיות - הרי משתמשים בזה נגד ישראל מדי יום ביומו בתקשורת העולמית), רואים שבעצם הם אומרים דבר מאוד פשוט:
אם יתקיפו אותנו, נגיב ובעוצמה.
דוגמא מהיום (שלשם שינוי אף צוטטה יחסית במדוייק): בכיר ב"משמרות המהפכה" האיראניים צוטט כאומר "בטרם ישקע אבק הטילים בארצנו, ייפלו טילים על תל אביב".
הבנתם? בואו נפשט את זה: בטרם ישקע אבל הטילים בארצנו. זאת אומרת - אחרי שנותקף, נתקיף בחזרה.
ואיך מפרשים את זה בארץ? "איראן משגרת איומים", "איראן מאיימת" וכו' וכו'. גם לשלל הטוקבקיסטים הכותרת המאירה לא משנה כלל - מבחינתם (וזה לא מפתיע, אחרי שטיפת המוח שמעבירים את הציבור בארץ בשנים האחרונות), כולם מתייחסים לכך כאילו איראן הודיעה שהיא יוזמת תקיפה על ישראל (דבר שאיראן, אגב, מעולם לא אמרה. אף הרטוריקה הקיצונית של אחמדיניג'אד טוענת כי ישראל אינה מדינה לגיטימית, אך הוא מעולם לא אמר בפומבי כי הוא מתכוון להשמידה או אף להתקיפה. זוהי פיקציה שנוצרה בתקשורת הישראלית בעידוד מערכת הביטחון, לצרכים פנימיים בלבד - דהיינו, תקציב).
ומה פה כל כך מוזר? מה כל כך שונה בין הרטוריקה הזו לבין רטוריקה של כל מדינה, כולל זו הישראלית?
נכון, איראן היא דיקטטורה תיאוקרטית (ולצערי הרב, כפי שמנתח את המצב יוסי גורביץ', המצב בישראל הופך והופך לדומה יותר לכך מיום ליום) ויש לקוות שהאיראנים יתעוררו ויחליפו את השלטון הדפוק הזה, בדיוק כמו שהם החליפו את השלטון הדפוק הקודם בסוף שנות ה-70.
אבל מכאן ועד להרגיש שאנחנו מאויימים, בגלל שהם אומרים שבמקרה של התקפה עליהם הם יגיבו? נו באמת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
