רציתי להתעלם מכל העניין, או לפחות לא לכתוב עליו בבלוג.

אחרי הכל - הרי הרים ותלי תילים של מילים נכתבות, נכתבו וייכתבו על ההוצאה להורג של סדאם. ימים יגידו אם מעשה הנקמה (המוצדק לחלוטין, כשלעצמו), היה טעות היסטורית או צדק היסטורי.

המאמר של רון בן ישי (שלמרות שאני חושב שהוא די פומפוזי ונפוח, הוא מוכיח את עצמו לפעמים כמעין קריסטיאן אמאנפור של "ידיעות") גרם לי בכל זאת לרצות ולכתוב כמה מילים.

כמה מילים על כך שבסופו של דבר - כל רודן, אכזרי ככל שיהיה (כן, אפילו האכזריים מכולם בעת המודרנית, מיודעינו היטלר או סטאלין), הוא בסך הכל בן אדם. בן אדם עם רצונות, שאיפות, פחדים, גאוות, מחשבות ותהיות.

כל להיות "חכמים בדיעבד" ולהגיד - תראו מה הוא הפך להיות, הרי היה ברור עוד מההתחלה כי הוא יהפוך להיות למשהו מפלצתי, נורא. לו רק "היינו מטפלים" בו כבר אז, כשעוד היה קטן וביישן, אז אולי היינו יכולים למנוע כל כך הרבה טרגדיות.

אולי, ואולי לא (באופן כללי, לכל ה"גאונים בדיעבד", כפי שאריאל זילבר אוהב לקרוא להם, אני ממליץ בחום לקרוא את Making History של  Stephen Fry. ייתן להם, אני מקווה, קצת חומר למחשבה). אבל מה שחשוב כאן היא העובדה שכל אדם,  באשר הוא וללא קשר למעשיו, הוא בסופו של דבר - בן אדם.

ולכן, כמה ביזארי שזה יישמע (ולמרות שאני בהחלט חושב שסדאם חוסיין הוא אדם שהרוויח ביושר את גזר דין המוות שלו), טיפ טיפה עצוב לי על כך שבצורה שכזו הוא סיים את חייו.

(ואם נהיה פרקטיים לרגע - עם סאדם עדיין בשלטון, סביר להניח שאיראן לא היתה מגיעה לאן שהיא היום וגם אם כן - את מירב המאמצים היא היתה מפנה מול השכנה ממערב ולא מול "השטן הקטן").

ומה לעשות בקשר לעיראק?

הפתרון  כל כך ברור שזה ממש חבל שאף אחד לא מיישם את זה במציאות (למרות שברור שהסיבה שזה לא מיושם היא אינטרסיים מערביים, בעיקר אמריקאים). עיראק מורכבת משלושה מיעוטים שלא ממש סובלים אחד את השני, ויושבים, רובם לפחות, באיזורים מוגדרים למדי.

הפתרון, לעניות דעתי, צריך להיות "פתרון יוגוסלביה" - שלוש מדינות לשלושה עמים. הכורדים, השיעיים והסונים - כל אחד ייקבל חתיכה משל עצמו ועיראק - מדינה מלאכותית למדי שגבולותיה הנוכחיים הוגדרו על ידי הבריטים אחרי שהם השתלטו על האזור במלחמת העולם הראשונה - תפסיק להתקיים.

האם זה ייקרה? האם נקבל מלחמה בסגנון יגוסלביה של תחילת שנות ה-90 (פלוס פיגועי התאבדות, מינוס, לפחות בינתיים, טיהורים אתניים) או שיושכן "שלום זמני"? או שאולי איראן תצליח להשתלט על האיזור? ומה עושים עם העובדה שבמקרה שהחלוקה הנ"ל אכן תתרחש, השיעיים יישארו עם האיזור העשיר ביותר בשדות נפט  ויהפכו ל"ואסל" של איראן (אם לא חלק רשמי מהמדינה?).

ימים יגידו.

אחרי סקר שוק וסקר מכרים/חברים, החלטנו כי הבחירה המשתלמת ביותר למטבח בשביל הדירה החדשה הוא מטבח של IKEA.

אני לא יודע אם הם מוכרים מטבחים בארץ, אבל כאן מדובר במטבחים שיחס האיכות/מחיר שלהם שווה בהחלט. עם אחריות מלאה לעשר שנים ואיכות חומרים מעולה (ואפילו מכשירי חשמל של Whirpool שבאים כחלק מהעסקה) - וכל זה במחיר שהוא חצי ולפעמים שליש מ"מטבחי בוטיק".

מבחינת הגמישות - המטבחים באיקיאה אמנם בנויים על אותו הקונספט של מודולריות, אבל הגמישות גדולה בהרבה מבמוצרים אחרים שלהם (כי אין מה לעשות - הדרישות שונות בהרבה ממטבח למטבח).

גם מבחינת העזרה הגישה שונה - אפשר לקחת את "המינימום" - לקנות הכל ולעשות הכל לבד, כולל הובלה, ועד "שירות כולל" - ממדידת המטבח הישן ועד הרכבה מוחלטת של המטבח החדש. כמובן, שהעניין מתבטא במחיר (וכנהוג באיקיאה, הם עצמם לא מתעסקים בהרכבות ומדידות אלא מעסיקים חברות שיפוצים שמייצגים אותם בעניין).

בכל מקרה, כדי לעזור לאלו שרוצים לבנות מטבח, ישנם שפע של כלים באתר (השבדי) של איקיאה לעניין - הכל מהוראות איך למדוד מטבח, המשך בקטלוג דינמי וכלה באפליקציית תכנון מטבח שלמה שאפשר להוריד למחשב האישי ולהשתמש בה כדי לתכנן, בתלת מימד, את המטבח החדש.

את העיצוב אפשר, כשמסיימים, להעלות ישירות לשרתי IKEA, ואז להגיע לחנות (או להתקשר) כדי להזמין.

וככה זה נראה:

האתר - מושקע ביותר ומלא במידע מפה ועד הודעה חדשה:

מתחילים מתרשים דו מימדי, בו מכניסים נתונים כמו חלונות, דלתות, קירות, נקודות מים/גז/חשמל וכו':

ממשיכים עם עיצוב דו מימדי - בוחרים הכל (מסוגי הארונות לצבעים, ידיות, מכשירי חשמל וכו'):

ולבסוף, מקבלים עיצוב תלת מימדי מלא של המטבח החדש:

ובלחיצת כפתור, מקבלים רשימת מלאי מסודרת של כל הפריטים אשר נדרשים כדי להרכיב את המטבח, מחירם ואת הסך הכל. אפשר לשלוח היישר ל-IKEA ולהזמין.

מכיוון שידוע כי בכל זאת, מטבח זה עסק מסובך - אפשר להגיע לחנות ולקבל יועץ אשר יעזור לתכנן את המטבח. שירות הגעה הביתה למדידה מדוייקת (או אישור מדידה) אפשרי גם כן.

תיכנון מטבח זו משימה מייגעת, אבל בינתיים אני חייב לציין שזה הולך לא רע בכלל

את חג המולד הרביעי שלי בשבדיה החליטה משפחת הבלונדה שנחגוג לא בשטוקהולם,  כפי שהיה בשלוש השנים הקודמות (פעם אחת בדירתה הע-נ-ק-י-ת והמדהימה של דודתה של הבלונדה, ופעמיים אצל הוריה) אלא בצפון הרחוק - Östersund - בירת מחוז Jämtland (אשר מהווה חלק מ-Norrland, השליש הצפוני של שבדיה), ונמצאת כ-650 ק"מ משטוקהולם (לכיוון צפון מערב, למתעניינים).

את המסע התחלנו בתשע בבוקר ביום שבת. הבלונדה, אחותה של הבלונדה (מינוס החבר, הוא נסע למשפחתו ב-Skåne שבדרום שבדיה) וההורים - כולם ארוזים ביחד עם שלל פקלאות (כולל כמובן המתנות, והאוכל שאמה של הבלונדה הבטיחה שהיא תביא) עד להתפקע (באמת, לא היה מקום להוסיף עוד גרגיר אורז במכונית הזו) ו.. יאללה לדרך.

אחרי שעה נסיעה עוצר אותנו שוטר תנועה (שנראה כמו פנסיונר משועמם, אבל הוא באמת שוטר, או כך הם טענו. אני עדיין סקפטי). מסתבר שהפנס השמאלי של האוטו שרוף ("אורות הדרך"). הוא מסתפק באזהרה ובבקשה לעצור ולתקן זאת בהקדם. עשרים דקות אחר כך נגמרים המים במיכל הוישרים, מה שבהחלט מסמן שהגיע הזמן לעצור.

הבלונדה ואחותה, מצידה, יושבות במושב האחורי וחזרו לגילאי חמש ושלוש בהתאמה. הן צוחקות, רבות, מרביצות ואפילו מגיעות ל"אמא, תגידי לה, היא מציקה לי". אכן, לא יאומן שאחת מהן היא רופאה מוסמכת והשנייה בדרך להיות כזאת עוד שנה וחצי.

עצרנו בדרך, החלפנו את הנורה הסוררת (אחרי  מאבקים מרובים), קנינו נוזל לווישרים ומילאנו ויצאנו שוב לדרך.

בדרך עוד עצרנו לבקר חברים שונים ומשונים וגם לאכול צהריים, כך שהגענו ל-Östersund רק בשעה שבע בערב, אחרי עשר שעות בדרך.

קיבלנו את בית משפחת אחת מאחיות אימה של הבלונדה (שנסעו בעצמם לחגוג עם משפחת הבעל בגטנבורג. ככה זה בחג הזה. כולם נוסעים לאנשהו).

מדובר בבית עץ שבדי קלאסי - זאת אומרת, עץ (והרבה) בכל מקום, גינה גדולה בחוץ ושקט. הרבה הרבה שקט.

חלוקת החדרים לא היתה מסובכת (יש להם שלושה ילדים, כך שהיה לנו אפילו חדר ספייר) ואחרי ארוחת ערב ורביצה קלה מול הטלוויזיה, הלכנו לישון.

בבוקר שאחרי קמנו ויצאנו לטיול כדי לראות את השטח שאביה של הבלונדה רוצה לקנות באיזור ולבנות עליו בית קיץ. "זה טיול קצר", הוא אמר, "רק יוצאים מהבית והולכים למטה לכיוון האגם".

נכון, הוא שכח רק לציין שאחרי שמגיעים לשם צריכים לפנות שמאלה וללכת עוד חמישה קילומטר. בבוץ.

למה בוץ? כי מזג האוויר שם משוגע כמו בכל מקום. הטמפרטורות הגיעו לארבע מעלות מעל האפס במשך היום (נשמע לכם קר? אנא זכרו כי בתקופה הזו של השנה אמור האזור הזה להיות מכוסה ביותר ממטר של שלג ולהמצא איפשהו בתחום שבין המינוס עשר למינוס עשרים מעלות באופן נורמלי). שלג כמעט ולא היה (רק באופק, בהרים) והאדמה שהיתה אמורה להיות קפואה, הפגינה במקום בוציות מרשימה למדי. אפילו הצמחים היו עוד ירוקים בחלקם.

הגענו לחלקה בסופו של דבר. אכן מקום נפלא להקים בו בית - שקט, קרוב מספיק לכביש גישה ועם זאת לא קרוב מדי, ועם נוף מדהים (דוגמא לנוף אפשר לראות בתמונות כאן למטה).

את יום חג המולד (שחוגגים כאן בעשרים ורביעי בדצמבר, בניגוד לרוב העולם שעושה זאת בעשרים וחמישי) בילינו הכל מהשעה אחת בצהריים ועד כמעט חצות בבית אחות אחרת של אם הבלונדה - ביחד עם בעלה והילדים. אה, כן, וגם הסבתא (אמא של האמא) בת ה-86 שאומנם מתחילה לשכוח קצת דברים, אבל כוחה עדיין במותניה.

מה עושים כל כך הרבה זמן? מדברים, צופים בתוכנית חג המולד בטלוויזיה, מדברים, משחקים משחקי קופסא, אוכלים ושותים.

אה, כן, וכמובן - גם פותחים מתנות (אבל לאור העבודה שהילד הצעיר ביותר בחבורה היתה בחורה בת 23, דילגנו על הקטע של Tomten, גירסתו השבדית של סנטה קלאוס).

כמעט בחצות הליל דידינו בחזרה לבית בו גרנו (כמות  השוקולדים, ה-Christmas Ham, השנאפס, כדורי הבשר, תפוחי האדמה, ההרינג והסלטים שאכלנו אכן לא היתה מביישת אף משפחה יהודיה כשרה בסדר הפסח).

את היום שאחרי בילינו בעיקר ברביצה (טוב, לא בדיוק. גם טיילנו קצת בחוץ בשלוש וחצי שעות אור שהיו) ואכלנו ארוחת ערב בבית הסבתא.

היום בבוקר כבר ארזנו את הפקלאות, ויצאנו לדרך. עשר שעות אחר כך (ואחרי עוד ביקור קרובים אחד או שניים) כבר היינו בבית. לא אחרי שעצרו את אבי הבלונדה, בפעם הראשונה ב-43 השנים בהן יש לו רשיון, על מהירות מופרזת. למזלו תפסו אותו על 100 בכביש של 90 (הוא נסע לפחות 120 רוב הדרך, לדעתי). הקנס? 1500 קרונות (כ-900 ש"ח).

כפיצוי, קניתי אני את ארוחת הערב שאכלנו בדרך. וגם אני המשכתי לנהוג את מאתיים וקצת הקילומטרים שנשארו לנו.

הביתה הגענו בשבע בערב. בדיוק בזמן בשביל הכביסה שתכננו לעשות (את הנגלה האחרונה מהמייבש אני צריך להוציא עוד עשר דקות, ואז סיימנו בשעה טובה ומוצלחת. כמו טוב יהיה לגור בדירה שגם יש לה מכונת כביסה ומייבש משלה, וגם יש בבניין שני חדרי כביסה המצויידים בשלוש מכונות ושני מייבשים כל אחד. עוד חודשיים וחצי למניאק!).

והנה קצת תמונות, בשביל לסבר את העין:

רע
בגלל הסערות ובגלל אופי הקרקע בדרום מערב שבדיה, שקע לפני יומיים בערב קטע הכביש הראשי E6 באורך של כמאה מטרים מצפון לגטנבורג, בקטע שקרוב יחסית לחוף. כעשר מכוניות שהיו על הקטע באותו הזמן שקעו. כשלושים אנשים נפצעו קל, אחד נפצע קשה. אומרים שייקח חודשים לתקן את הכביש ולייצב אותו, וקיים סיכוי לא רע שקטעים נוספים של הכביש יישקעו גם כן.

הדרך מהווה את הכביש הראשי שמחבר בין דרום שבדיה ודרום נורבגיה. סגירת חלק גדול ממנו למשך חודשים תהווה בעיה כלכלית כמו גם תחבורתית קשה ביותר.

נראה שהיתה רשלנות מצד חברת התשתית התחבורתית הלאומית Vägverket שהתעלמו מדו"חות שהזהירו מהסכנה.

טוב
עם זאת, Vägverket לקחה אחריות מלאה על התאונה, ואמרה כי בעקבות בדיקה לא יסודית מספיק (הכביש נבדק שעות בודדות לפני התאונה ונמצא כשיר לחלוטין) כמו גם הסרת שלטים המזהירים על הסיכון הקיים בעקבות השטפונות, הופכים אותם לאחראים הישירים. מישהו יכול לדמיין גוף רשמי כלשהו בארץ לוקח אחריות בצורה כזו ובאופן מיידי?

רע
"דילמת האסיר" מוכיחה את עצמה כפרקטית למדי גם כאשר היא מיושמת באופן מילולי. שני צעירים בשנות העשרים לחייהם עמדו למשפט בעוון רצח אכזרי במכות של צעירה בת 18 לפני שמונה שנים. כל אחד מהם האשים את חברו כי הוא זה שרצח את הצעירה בעוד שהוא עצמו ניסה למנוע את הרצח.

התובע טען כי שניהם אחראים במידה שווה, השופט החליט כי בדיוק ההפך הוא - ושניהם זכאים במידה שווה.

התוצאה - שניהם יוצאים היום לחופשי, בלי שישבו בכלא אף יום אחד בודד. הנערה בת ה-18 עדיין מתה.

הצדק ניצח?

טוב
כמעט סוף שבוע ארוך. בזכות חג המולד שנופל השנה בצורה מוצלחת למדי, נהנה מספ"ש ארוך של ארבעה ימים רצוף. אחרי שלושה ימי עבודה יבוא עוד ספ"ש ארוך, הפעם של שלושה ימים.