אלוהי הקרמה היטיבו עמי חסד, זאת המסקנה המתבקשת לאור ההתרחשויות ב-24 השעות האחרונות בעניינים המשלבים את פורד, חנייה ותל אביב.

זה התחיל בארוחת הערב אליה הוזמנתי על ידי חברי ע' ובן זוגו באחד העם 27 בתל אביב.

למקום קוראים בשם הלא ממש מוצלח "TAPAS1 העם" וניכר כי הוא משמש, לאור מיקומו האסטרטגי (קרוב מאוד לבורסה ולהרבה מאוד משרדי ברוקרים) אוכלוסיה די ספציפית. המקום עצמו הוא שילוב די מזעזע בין טאפאס טעימים אך יקרים, מוזיקה גרועה ורועשת והרבה אנשים שעומדים מסביבך כי החליטו לשים את באר העמידה והשולחנות בערבוביה גדולה. כמו שאתם יכולים להבין, אני לא ממש ממליץ.

בכל מקרה, בהגיעי לאחד העם בשעה המיועדת, גיליתי שבמרחק של פחות ממאה מטרים מהמקום, מול הבורסה עצמה באחד העם 54, התפתנתה לה חנייה כחול-לבן נפלאה (שאף לא מצריכה כרטיס חנייה אחרי 19). חניתי והמשכתי לארוחה.

אחרי שעתיים פלוס, בדרכי לידידתי ס' שהחליטה למקם את מגוריה ברחוב בלפור הכה זוועתי תחבורתית, גיליתי שגם הפעם שפר עלי מזלי ובניגוד לשנתיים בהן היא גרה במקום ובהן מעולם לא הצלחתי למצוא חנייה באיזור, דווקא במקרה זה התפנתה לה חנייה כחול לבן במרחק קטן ביותר מפתח ביתה של ס'. הששון והשמחה.

משם המשכנו למקום ששמו זרח מפרכוני ששוכן לו בדיזנגוף 150 לאיזה דרינק או שניים. המקום עצמו בסדר גמור (וגם הזכיר לי שהברמנים הישראליים באופן כללי הרבה יותר סימפטיים וחברותיים מברמנים שבדיים, אולי זה קשור לעובדה שבארץ גם נותנים טיפים) וכמובן שלמצוא חנייה באיזור דיזנגוף ביום חמישי בערב שלפני פורים לא נשמע כמשימה אידיאלית.

 עם זאת, תארו לכם מה רבה היתה הפתעתי כאשר ברחוב היוצא מדיזנגוף מול מספר 150, המתקרא ז'אן חוארז (זה בכלל איזור של רחובות עם שמות מאוד פיוטיים כמו ביירון ואמיל זולא), בדיוק אחרי מעבר החצייה בתחילת הרחוב, התפנה לא קטע אדום-אפור שהוא, כך גיליתי מ-ס' התל אביבית, הופך לאפור אחרי שעה מסויימת שעברה כבר. כך שוב חניתי פחות מ-50 מטרים מקו היעד שלי, במקום חנייה מסודר, חוקי וחינמי לחלוטין.

היום בבוקר נפגשתי שוב עם ידידה, הפעם לארוחת בוקר במקום לו הומלץ לנו (ואני שמח להמליץ עליו בחום - הוא טעים ובעל תפריט ייחודי לפחות כמו שהוא פלצני) - אסיף בלילנבלום 18. גם כאן המשיכה טתיס להאיר לנו את פניה. אל מול לילנבלום 18, בדיוק מול הכניסה למסעדה, עמדה לה חנייה כחול-לבן פנוייה ומוכנה לשרת אותנו במאור פנים.

את הסאגה המרגשת מסיימת אפיזודת הביקור שלי אצל חבר המחזיק חנות קרוב לכיכר דיזנגוף. גם כאן התמזל מזלי ומצאתי חנייה ברחוב אסתר המלכה (בכל זאת, פורים, לא?), פחות ממאה מטרים מדיזנגוף וכמעט מול חנותו של החבר, בכחול לבן שבאותה עת כבר לא דרש כרטיס חנייה אך עוד לא הפך להיות לתושבים בלבד.

רק חבל לי לחשוב מי ספג את כל היאנג של היינג שהאיר אלי את פניו בזמן הזה.

ולעניין אחר לגמרי - הדבר הזה חנה לא רחוק מבית הורי. לכאורה סתם עוד רנו טווינגו מצ'וקמקת (למרות שהטריק עם המושבים הקדמיים שלה הפך אותה לאחת המכוניות היותר מבוקשות אצל רווקים צעירים):

אך מבט טיפה מקרוב מגלה כי מישהו החליט להפוך אותה לסוג של חד קרן. אותי לפחות זה שעשע:

חוץ מזה - החלטתי שאני רוצה דירה בארץ. נחמד לי לגור אצל הורי כאשר אני מבקר אך באותו הזמן אני מרגיש שאשמח לאיזו פינה משלי גם פה (פחות כאשר אני מבקר לבד, יותר כאשר נבוא בהרכבים מלאים בעתיד).

האופציות כפי שפעם דיברנו עם הבלונדה מתחילות בנווה צדק שאכן היא שכונה חביבה ביותר, גם אם טיפה לא מרכזית, לגור בה. האופציה השנייה אליה אני נמשך יותר כרגע היא לשכנע את סבי וסבתי היקרים למכור לי את דירתה של סבתי-רבתי, בשפינוזה פינת גורדון. בניין משנות ה-20, דירת שלושה חדרים עם יותר מ-100 מ"ר של נדלן, שתי מרפסות גדולות ותיקרות של 4 פלוס מטרים נראים לי מוצלחים לפחות כמו העובדה שהיא נמצאת במרחק של חמש עד 10 דקות הליכה מהים  כמו גם ממרכז העיר מהצד השני. הבעיה היחידה היא חנייה, אבל עם המזל שתואר לעיל ימשיך להאיר לי פנים, גם זו לא צריכה להיות סיבה לדאגה.

זהו כמעט סיום הביקור שלי. בעוד קצת יותר מ-24 שעות אני כבר בדרך לשדה, והפעם ייקח זמן רב עד שאחזור (התוכנית הנוכחית מדבר על הגעה עם הטרול לשבועיים-שלושה בקיץ, אבל זה די תלוי באיך #2 יהיה כתינוק בן כמה חודשים. נחייה ונראה). קצת עצוב לי לעזוב, האמת. נחמד לי כאן.

ל', נ', א' ו-ס' - 4 ידידות ישראליות טובות שלי (שתיים מהן אף אקסיות), כולן בשנות ה-20 המאוחרות/שנות ה-30 המוקדמות לחייהן, וכולן נפרדו מהחבר (שאצל כולן היו מערכת יחסים רצינית יחסית) פחות או יותר בחודש האחרון. יש משהו בחורף הישראלי שגורם למערכות יחסים להפסיק לעבוד?

ה"חורף" הישראלי אכן נפלא. היה מצחיק לראות איך מגיבים לעובדה שאני לא ממש לבוש באופן שמתאים למקום. זה ניכר בתור התחלה בארוחת הבוקר שאכלתי עם חברי היזם נ' בחוף הצוק:

השעשוע המשיך כאשר ישבתי בבית קפה כמה שעות מאוחר יותר (אחרי סיום מרתון פגישות העבודה שבגללן הייתי מעונב כך מלכתחילה) והתפריט שהגיע לשולחן בשבילי היה באנגלית. הסיפור חזר על עצמו גם בארוחת הערב שאכלתי ביחד עם אחי ואחותי בפיתוח מספר שעות מאוחר יותר (כן, ביליתי מספר שעות לא בריא לחלוטין בבתי קפה ברחבי המרכז היום).

אבל לא לדאוג - אם זה תלוי בי, אז מחר ג'ינס וטישירט.

היום היה אמור הטרול לחגוג פורים בגן. הורי שלחו לנו במיוחד תחפושת של פו הדוב לכבוד האירוע (פו הוא די אטרקציה בשלב זה של חיינו, למרות שטיגר הפך להיות המעניין ביותר מבחינת הטרול בזמן האחרון). הטרול החליט קודם כל לנסות ולהלביש את אמו בתחפושת ולא ממש הבין למה היא רוצה שדווקא הוא ישים את פו על עצמו - הרי הוא רוצה לראות את פו, לא להיות פו. בסופו של דבר צלחה המשימה אך לשווא - בעיות התחבורה בשטוקהולם, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, עודן קשות ביותר.

כמה קשות? הבלונדה הלכה היום בבוקר עם הטרול לתחנת הרכבת התחתית שלפי אתר האינטרנט של חברת התחבורה של שטוקהולם עבדה כרגיל. עד שהגיעה לתחנה התברר שבעיות בפסים גרמו לכך ששוב משביתים את הרכבות בקו שמגיע אלינו ויש אוטובוסים במקום, אך יחסית מעט אוטובוסים. הסיכוי של אישה בשבוע ה-36 להריונה ביחד עם עגלה וילד בן שנתיים לעלות על אחד האוטובוסים לא נראו לה כסבירים, לכן עלתה במקום על אוטובוס אחר שהיה אמור לקחת אותה לעיירה הסמוכה, שם עובר קו תחתית אחר שדווקא כן עובד. המרחק בין שני המקומות הוא כ-5 ק"מ.

נהג האוטובוס אמר ברמקול לאחר שעלתה שעקב עבודות בכביש המוביל בין שני המקומות והעומסים הגדולים בגלל בעיות התחבורה הציבורית המסילתית עלולה לקחת יותר משעה (5 ק"מ, כן?). הבלונדה לא וויתרה אבל אחרי 30 דקות בהן עבר האוטובוס לא יותר מ-300 מטרים נשבר לה והיא ירדה מהאוטובוס וחזרה הביתה עם הטרול, שדווקא שמח מאוד על ההזדמנות להשאר בבית עם שלל ספריו וצעצועיו.

H&M באים לארץ, כמי שאני מניח שכולם כבר יודעים. אני לא נכנס לכל דיוני המחירים, האיכות הכמות ושלל העניינים האחרים שנראה כי מעסיקים את עיתוני הארץ כמו גם את יושביה בצורה אובססיבית קלה. עם זאת, אני מוחה במרץ על כך שבזאת נגמר עידן קניית המתנות הפשוטה משבדיה לישראלים.

עד כה, קניית מתנה לתינוק חדש שנולד או כל מאורע אחר המצריך בגדים, היתה קלה ביותר - ההערכה שקיימת בארץ למותגים בין לאומיים מפורסמים שלא קיימים בארץ כה גבוהה כך שקשה היה לפספס בקניית מתנות משם. עכשיו צריך להתחיל לחפש רשת שבדית חדשה שעוד אין אבל מכירים (אולי CHEAP MONDAY?)

ואם כבר נכנסתי (פחות או יותר) לענייני אופנה וכאלה, אני ממליץ בחום על מגזין האופנה החדש שחברתי הטובה עפר העלתה לסייברספייס. עפר היא כבר עכשיו בלוגרית מוכרת מתחום האופנה ואשה רבת כשרונות ואמביציה. שווה בדיקה.

זה מה שהמדחום במטבח הראה היום בבוקר (ולא, הפואנטה זה לא כמה מוקדם בבוקר אנחנו קמים. בשעה הזו כבר הייתי ער קרוב ל-45 דקות, ותודות לטרול):

חורף שכזה גם זקני שטוקהולם לא זוכרים והיום קיבל העניין אישור סטטיסטי משהו - זהו החורף הקר ביותר בשטוקהולם מאז 1821. מאז תחילת הספ"ש הטמפרטורות הנמוכות באופן בלתי רגיל ביחד עם כמויות השלג העצומות (אצלנו בחצר של הבית יש עכשיו, סביר להניח, קרוב ל-1.5 מטרים של שלג) הביאו אפילו את התחבורה הציבורית השבדית, שדווקא רגילה במזג אוויר דומה לזה, לברכיה.

הרכבות התחתיות נוסעות מאז יום שבת רק במנהרות (ולא יוצאות החוצה מהמנהרות לפרברים), הרכבות הרגילות ירדו לפחות משליש מהקיבולת בגלל תקלות ובעיות וכמובן שעם כמויות כאלו עצומות של שלג שיורדות (40 ס"מ ירדו בלילה שבין שבת לראשון, למשל), שירותי פינוי השלג קורסים מהעומס. כמובן שהעובדה שחוק סביבתי חדש מונע את האפשרות של פינוי השלג לים הבלטי הופכת את העניין לבעייתי עוד יותר, כי אין שום מקום בו אפשר לזרוק עשרות אלפי טונות של שלג/קרח מרחובות העיר, כך שהערמות נשארות מפוזרות להן.

המצב גרוע עוד יותר בפרבר הווילות שבו אנחנו גרים. מכיוון שהוא בעדיפות נמוכה יחסית לפינוי הדרכים עובר זמן רב עד שמגיעים כלי הפילוס וגם כשהם מגיעים, הם לא עושים עבודה יסודית יותר מדי. התוצאה היא שהחיים באיזור שלנו בשבועות האחרונים דומים לחיים באיזה כפר נידח בצפון הרחוק של שבדיה והבלונדה מקללת את כל אבות אבותי מקבלי ההחלטות בעיריה כאשר היא נאלצת להגרר, עם הבטן של 8 חודשי הריון, עם עגלה וטרול בן שנתיים ו(כמעט)חצי כאשר אין שום מקום, כביש או מדרכה, בו אפשר ללכת בלי לטבוע בתוך השלג.

ואם חושבים שעכשיו הסיפור מעניין, רק חכו ליום שבו יעלו הטפמרטורות מעל האפס. האפשרות המרנינה הראשונה היא שהן יעלו לזמן מה (נגיד, יום) ואז ירדו שוב - או אז ייקפא שוב כל השלג שנמס בצורת קרח חלק עד להחריד וכך תהפוך העיר כולה למשטח החלקה ענק וסטטיסטיקות שבירת הרגליים והידיים בעקבות החלקה ברחובות, שכבר עכשיו שוברת שיאים (400% יותר מקרים מאשר בעשור האחרון בממוצע), תעלה עוד יותר.

האפשרות המרנינה השנייה שהטמפרטורה תעלה מעל האפס ותשאר שם - או אז יימסו כל אלפי טונות השלג ברחובותינו ויהפכו את שטוקהולם כולה (ובמיוחד את הפרברים) לביצות של מי קרח מעופשים, מלכלכים וזוועתיים עד מאוד.

ולכן, זה בדיוק הזמן לקנות ערדליים ארוכים ומשובחים, לפני שהסטוקים ייגמרו בחנויות (לפחות זה עכשיו באופנה, אמרה הבלונדה, כך שיהיה כמה דגמים לבחור מהם).

וזאת בדיוק נקודת הזמן להתחפף לזמן מועט ולהגיע לארץ. רק חבל שאיתי נראה שתגיע גם סערת חורף חביבה. לא יכלו לשמור את ה-25 מעלות והשמש עוד שבוע? סעעאמק.

קיבלנו ביום שישי את חשבון החשמל לחודש ינואר האחרון. לאור הנתונים הידועים מראש, כגון:

1) בית פרטי

2) מערכת חימום בת 20 שנה שלא עובדת באפקטיביות מלאה

3) רצפה מחוממת בחלק מהמרתף

4) משפחה שלא אוהבת שהטמפרטורה בבית יורדת מתחת ל-21 מעלות

לא מפתיע במיוחד שהחשבון הגיע לאן שהגיע, בהתחשב בכך שבכל חודש ינואר הטמפרטורה בסביבת הבית מעולם לא עלתה על 2 מעלות מתחת לאפס (ובשיאה היתה בסביבות המינוס 25). ואם עשרה ימים מינואר לא היינו מבלים בארץ (בדיוק כשהיה הכי קר) ומורידים את הטמפרטורה בבית באותו הזמן ל-15 מעלות, אז בכלל היה שמח.

אבל עדיין, לגלות שאתה צריך לשלם 6930 קרונות שבדיות (או כ-3500 ש"ח, בשבילכם) בשביל חודש אחד בודד של שימוש בחשמל זו חוויה שהייתי בהחלט מעדיף לוותר עליה. רק בשביל לסבר את האוזן - בדירה שהיתה לנו לפני שקנינו את הבית היינו משלמים סכום שכזה בשנה פלוס.

ובדיוק בגלל הסיבה הזו, ברגע שקיבלנו את הבית (ובאופן טיפוסי עד כאב, גילינו שמערכת החימום התקלקלה חלקית ביום בו קיבלנו את הבית כמו גם שבגלל גילה של מערכת החימום אין כל אחריות לעניין מצד המוכרים) החלטנו להחליף את המערכת בזו שנחשבת למוצלחת ביותר כיום (עליה כבר ספרתי בעבר) - חימום גיאותרמי.

בת'לכס, באים וקודחים לעומק מתחת לבית (140 מטרים במקרה שלנו) עד למי התהום, שנמצאים בטמפרטורה שגבוהה בכמה מעלות מהטמפרטורה בחוץ. המים הללו נשאבים בלחץ והפרשי הטמפרטורה משמשים לטעינת גנרטור שבתורו מחמם מים שמשמשים לחימום הבית דרך רדיטורים כמו גם לחימום המים לצריכה ביתית.

בשעה טובה ומוצלחת התקינו לנו את המערכת בסוף השבוע שעבר. זה לא רק פינה לנו חדר שלם (בו עמדה מערכת החימום הקודמת, החדשה יושבת בפינה של החדר ששימש בעברו כחנייה לרכב) אלא מחמם את הבית ביעילות גדולה בהרבה (משהו בסביבות שני שליש חסכון בצריכה) ובצורה הרבה יותר מהירה. כל כך שווה עד שכמעט שוכחים שעלה לנו קרוב ל-120 אלף קרונות (קצת יותר מ-60 אלף ש"ח) התענוג. הצד החיובי של העניין היא שעם עלויות חשמל כמו שהיו לנו בדצמבר (5000 קרונות) וינואר (6900) ועם העובדה שסוף החורף עוד לא נראה באופק, המערכת מחזירה את מחירה תוך 5 עד 7 שנים (וזו עסקה די משתלמת לאור העובדה שהמערכת בנוייה להחזיק כ-20 עד 25 שנים).

ואם בחורף עסקנינו - התלונות שלנו על כך שהחורף האחרון היה בדיחה נענו בחורף כמותו לא נראה כאן כבר זמן רב. אמנם אנחנו לא כמו רוב חלקי אירופה האחרים. כאן החיים לא עוצרים עם כמה סנטימטרים (או עשרות סנטימטרים) של שלג אבל זה בהחלט מסבך את החיים, מעלה את חשבון החשמל ולמרות שזה נפלא, אחרי יותר מחודשיים (רצוף) של טמפרטורות שבמקרה הטוב מגרדות את האפס מלמטה זה קצת מתחיל למצות את עצמו.

ובדיוק מהסיבה הזו אני מאוד שמח שאחד ממסעות העבודה שלי (ליתר דיוק, מסע העבודה העשירי שלי מתחילת השנה) ייקח אותי לכור מחצבתי, מיודעתנו תל אביב. כן, אני הולך להגיע לכמה פגישות עסקים ואנצל את ההזדמנות כדי לחטוף איזה ספ"ש זריז בחברת המשפחה והחברים (וכאן רוב תודות לבלונדה, שלמרות הריונה המתקדם ולמרות בנינו שכה אוהב להתעורר בשעות לא אנושיות של הבוקר, דחקה בי להאריך את השהות בכמה ימים בכדי לקבל קצת זמן איכות).

והטרול - אם הוא לא יפסיק להתעורר בשעות מטורפות בבוקר (בין ארבע וחצי לחמש, כל בוקר), זה ייגרום לבעיות קשות (במיוחד לאור העובדה שאני ייצור לילה, וקשה לי ללכת לישון לפני חצות באופן כללי).

ועכשיו הזמן לנסיעה הבאה. רומא (אהובתי, ממנה נעדרתי זמן רב מדי) ומיד לאחר כך - בריסל. להתראות שוב לקראת הספ"ש.