עבודה חדשה

הבניין בו יושבת החברה היה, במקור, מפעל לצמיגים של "נוקיה". בגלגולו הנוכחי, לעומת זאת, הוא בניין סופר-מודרני עם שלל צ'יכלולים ועניינים שאמורים, כך לפי מיטב מומחי הפסיכולוגיה החברתית, ההתנהגות האירגונית וסתם שרלטנים (או להפך), להפוך את סביבת העבודה לנעימה ביותר ולפורה ביותר האפשרית.

כחלק מהעניין, בכל חלק מעשרת החלקים שיש לכל קומה (כן, זה בניין גדול), הותקן "איזור זולה" (בהעדר תירגום מוצלח יותר לשם שהם נתנו לזה). "איזורי הזולה" מורכבים משתי טבעות מתכת גדולות בקוטרן (בערך שישה או שבעה מטרים), אחת על הרצפה ואחת שלושה מטרים מעליה. בתוך הטבעת התחתונה מותקן שטיח צהוב רך ונעים, ועליו מונחות כורסאות ושולחן קטן. לזולה, אתם יודעים.

מהטבעת העליונה (שנתמכת על ידי כמה עמודים), משתלשלים להם מעין סרטי גומי/פלסטיק חצי שקופים, צהובים, אשר יוצרים מעין קיר שאפשר להפריד אותו בקלות כדי להכנס ולצאת מ"איזור הזולה".

"איזורי הזולה", כאמור, מפוזרים להם בכל הקומות, ולא קשה למצוא אותם. עם זאת, בחודש שעבר מאז שהתחלתי (הי! עבר כבר חודש! מצדיק פוסט נפרד בנושא עם סיפורים על העניין.. תזכורתזה), לא ראיתי עד היום ולו אדם אחד שהלך והתיישב לו ב"פינת הזולה" (הרבה אנשים, לעומת זאת, החליטו להתיישב ליד פינת הזולה, שם גם כן יש כורסאות ושולחן נמוך, שהפלטה העליונה שלו היא למעשה דפי ציור ענקיים - אחלה דבר כדי להעביר את הזמן, ולהביע קשרונות אומנותיים כאלה ואחרים).

בכל מקרה, אולי בגלל העובדה שאף אחד לא משתמש ביצירה המופלאה הזו, אולי בגלל שלאנשים שאחראים על כאלה דברים ממש משעמם (או הם ממש צריכים להצדיק את התקציב שלהם, בדיוק כמו בצבא), אבל שלשום הגיעו לאיזור בו אני יושב שני אנשים, ועסקו במשך כמה וכמה שעות בפירוק כל הסרטים הצהובים המשתלשלים, והחלפתם בחוטים ירוקים  משתלשלים.

הדבר הזה לקח כמה וכמה שעות לבצע, ולמעשה גם כשהלכתי הביתה שלשום הם עדיין לא סיימו.

א-ב-ל.. כשהגעתי לעבודה אתמול בבוקר, מצאתי את הדבר הבא :

טוב, למי שלא מסוגל לזהות אחד כשהוא רואה אותו, אספר גם במילים שיושב שם, בניחותא, על אותם החוטים הירוקים החדשים, עכביש פלסטיק שחור באורך של יותר ממטר.

למה? אתם שואלים (ובצדק רב)? אין לי שמץ של מושג.

רק שלט קטן מנסה להפיג קצת מהמיסתורין, ואומר כי ההחלפה הזו אמורה להיות "ניסוי התכנות", ובשאלות יש לפנות לבחורה הזו והזו.

מה אני אגיד לכם, אם יש משהו שיותר מפתיע מהעובדה שתקעו לנו עכביש ענק באמצע העבודה, זו העובדה שאף אחד לא ממש שם לב אליו עד שהסבתי את תשומת לב הסובבים לעניין (איך לעזאזל מפספסים כזה דבר גם כשהולכים ממש ליד? נשגבות הן דרכי השבדים).

עבודה ישנה

אתמול הלכתי לביקור בעבודה הישנה. המטרה לא היתה נוסטלגיה בגרוש, אלא פרקטית למדי - הם רוצים שאעבוד כיועץ, לפחות במשך כמה חודשים, כדי לעזור להם בעומס העבודה ולהעביר מידע לאדם שהחליף אותי ומתחיל רק בשבוע הבא.

הסכמתי, אחרי שגם העבודה הקודמת הסכימה (בתנאי שזה לא ייפגע בעבודתי החדשה, כמובן).

פעם ראשונה בחיי שאחזיק שתי עבודות במקביל (גם אם לתקופה מוגבלת מאוד ומספר שעות מוגבל מאוד בחברה הישנה). אבל עדיין, אתגר.

נוסעים

לחתונה, בצפון, מה שאומר שפעם הבאה בבית תהיה ביום ראשון בערב.

שבדיה היא, כידוע, מהחלוצות בכל הקשור לזכויות העובדים. זה כולל לא רק ימי חופשה רבים, שעות עבודה מקוצרות, תנאים סוציאלים מפליגים וכו, אלא גם השקעה רבה בארגונומיה.

שבדיה היתה מהחלוצות ביישום עקרונות הארגונומיה בסביבות העבודה של העובדים הרגילים, ובמשך השנים התרבות הפכה לחוקים נוקשים ביותר, אשר מוודאים כי כל עובד ועובד בשבדיה מקבלים את הסביבה האידאלית (או הקרובה ביותר האפשרית לכך) כסביבת עבודה.

למה הכוונה? כיסאות ארגונומים, למשל, שמחזיקים את הגב, הצוואר והזרועות בצורה נכונה ומעייפת פחות, הדומים לרגליים, שולחנות בגובה נכון, מסכים גדולים מספיק אשר מותקנים במרחק נכון מהעיניים, מקלדות ועכברים ארגונומיים עם פדים מסיליקון לריכוך העובדה וכו'.

לא רק זה, אלא שגם כל מי שמרגיש כי יש לו "צרכים מיוחדים" יכול לקבל אף יותר. למשל, בחברה החדשה, כל מי שמרגיש כי עבודה בישיבה כל היום אינה טובה לגב, מקבל במקום השולחן הרגיל שולחן הידראולי. בשולחן יש שלט קטן (בתמונה), שמאפשר לכוונן את גובה השולחן, מגובה ישיבה נורמלי ועד לגובה בו אפשר לעמוד מול השולחן ולעבוד (ואכן, רואים עובדים במשרד שמעת לעת מזיזים את הכיסא אחורה, מעלים את השולחן, ונעמדים לעבוד).

כמו כן, כל אחד יכול לקבל, במימון העבודה "משקפי מסוף" - משקפיים ללא מספר, שתפקידם היחיד הוא להקל על העיניים כאשר יושבים כל היום מול מסך המחשב.

דוגמא נוספת היא שאפשר לקבל "משטחי עבודה" ארגונומיים מיוחדים, למי שהמקלדות הארגונומיות והעכברים הארגונומים הרגילים לא מספיקים. משטח שכזה מהווה מקום מנוחה לזרועות ולידיים, ובמקום עכבר יש מערכת של גלגלות אשר מאפשרות לעבוד עם "עכבר" ביתר נוחות.

משעשע (?) אותי להסתכל על הסביבה הזו, ולהשוות אותה לכיתות, למשל, שהיו בבתי הספר שהייתי בהם בארץ - כסאות המתכת/פלסטיק הקטנים מידי, שולחנות העץ הנמוכים מדי, תנוחת הישיבה הלא נוחה (ולא בריאה) בעליל וכו'. מי יודע, אולי יום אחד גם בארץ יבינו שבריאות האדם היא הדבר החשוב ביותר, וכל השאר משני.

והנה כמה פרסומות עם קצת תחכום

Pantbanken היא רשת חנויות משכון - הם יצאו לא מזמן בקמפיין שכותרתו - "עזרה ראשונה לארנק". הנה דוגמא משעשעת לעניין:

בן אנד ג'ריז הגיעו עם הגלידות הנפלאות שלהם לשבדיה רק ב-2004, מאוחר לכל הדעות (ואכן, אחד הדברים שהיו אהובים תמיד על הבלונדה במסעות לארץ היתה האפשרות להכנס לסופרמרקט ולקנות גביע של Chunkey Monkey או Chocolate Chip Cookie Dough).

עם זאת, כשהם סוף סוף הגיעו, הם עשו זאת בצורה מאסיבית למדי, והיום אפשר למצוא אותם בכל חור (ואכן, השבדים הם עם חובב גלידות, לפחות בתקופה שבין מאי לספטמבר).

הקמפיין האחרון שלהם, שמופיע בעיקר ברכבות התחתיות, ממקד כל פוסטר בטעם שונה, למשל:

בטקסט כתוב : "מי שפוער את פיו יותר מדי מקבל, לרוב, פה מלא בבננות" (זה נשמע יותר טוב בשבדית).

בכל מקרה, משעשע.

"נו, אז איך היה?"

היה ממש נחמד. הרבה יותר נחמד ממה שצפינו, אני חייב להגיד.

דבר ראשון - המעבורת עצמה, בניגוד לציפיות, היתה ריקה בהרבה מהצפוי. לא תפוסה מלאה ואף לא קרוב לכך (מה זה "תפוסה מלאה"? לפי מה שכתוב בחוברת ההסבר שיש בחדר, עד 2500 נוסעים ו-200 מכוניות).

התא שקיבלנו בהחלט לא היה "גדול ומרווח", אבל גם לא ממש ציפינו שיהיה (ובשביל 250 ש"ח לזוג להפלגה הלוך חזור, גם אין ממש ציפיות כאלו, נכון?). אבל כן קיבלנו חדר בקומה גבוהה (9), עם חלון לים, שתי מיטות, ארון, טלוויזיה (שהרבה ערוצים שבדים, פיניים, אסטוניים ובין לאומיים, ממש כמו כל בית מלון) וחדר אמבטיה קטן עם מקלחת, כיור ושירותים. בהחלט מספק ומוצלח.

הספינה עצמה, גם אם היא לא ע-נ-ק-י-ת (ביחס לפחות לספינות הקרוזים שמפליגות בקאריביים או לאלסקה, למשל), היא בהחלט גדולה, ויש שם כמה וכמה מסעדות, חנויות פטורות ממכס, כמה מועדונים, ופאבים, קאזינו ושאר ירקות שהייתם מצפים למצוא על כזו ספינה.

ההפלגה לטאלין באמת שעברה ללא אירועים מיוחדים. הארכיפלגו של שטוקהולם יפה כתמיד, ובזכות העובדה שהיה חמים יחסית, היה ממש כיף לשבת על כיסאות נוח בסיפון העליון, ולצפות בנוף העובר מסביב.

אולי זו היתה העובדה שהיה יחסית ריק בספינה, אולי לא הסתובבנו במקומות הנכונים שלה, ואולי זה בגלל שהיו הרבה משפחות עם ילדים, אבל חוץ מהעבודה שראינו אנשים קונים הרבה אלכוהול (ארגזים של 24 פחיות בירה כ"א, וקונים חמישה, או שישה, או עשרה, כאלה), ה-Reputation המושמץ של המעבורות הללו ממש לא הצדיק את עצמו - לא ראינו שיכורים (כמעט) ולא היו כל תקריות מיוחדות (הבלונדה גם טענה שאולי המעבורות הללו, שנוסעות לטאלין וריגה, לא ממש מהוות אטרקציה לאנשים שבאים רק להשתכר ולקנות אלכוהול, כי הנסיעה ארוכה ויקרה יחסית. מעבורות שנוסעות ל-Åland, למשל, האי שבאמצע הדרך בין פינלנד לשבדיה, עולות בשביל "כיסא על הסיפון" מחיר מגוחך של 25 ש"ח לנסיעה הלוך-חזור, וההפלגה לוקחת רק 7 שעות לכל כיוון, ולא 18).

בכל מקרה, בסופו של יום הלכנו לישון (ואין ספק שתנודות עדינות מאוד, כמו שיש בספינה גדולה שכזו, עוזרות להרדם  בנעימים ובמהירות).

התעוררנו בבוקר שעה וחצי לפני ההגעה המתוכננת לטאלין. ארוחת בוקר אכלנו בבופה-הידוע-לשמצה של המעבורת (למה ידוע לשמצה? כי רוב סיפורי הזוועה על אוכל במעבורות הללו מתייחסים לתורי הענק ולג'יפה הכללית של הבופה). בכל מקרה, גם כאן הופתענו לטובה. אולי בגלל שהמעבורת לא היתה ממש מלאה, אולי בגלל שהגענו יחסית מוקדם, אבל לא ממש היה תור, האוכל נראה אסתטי מאוד וגם היה טעים ועם מבחר גדול.

אחרי ארוחת הבוקר, ואיזו הסתדרות קצרה, וכבר היינו מוכנים ומזומנים לצאת לטייל בעיר.

העיר עצמה, או ליתר דיוק, העיר העתיקה (שהיא החלק המעניין בטאלין), נמצאת במרחק הליכה של עשר דקות בערך בהנמל, כך שממש קל להגיע.

כבר בדרך רואים ב-ד-י-ו-ק מה האסטונים מנסים למכור לחבריהם מהצד השני של הים הבלטי - חנויות אלכוהול ענקיות מקדמות את פני היוצא מהנמל (למעשה, עוד לפני היציאה מהנמל), ובדרך חזרה לספינה אחר כך גם ראינו כמה טוב שזה עובד (שבדים טובי לבב ממלאים עגלות עד אפס מקום בטונות של אלכוהול מכל סוג ומין שהוא. והאמת - באמת מחירים מגוחכים לעומת מה שיש בשבדיה).

העיר העתיקה עצמה עמדה בכבוד ב-Reputation שלה כאחת הערים העתיקות היפות באירופה. יש בה חלקים שהם מאוד מאוד מתויירים (וגם רואים זאת - כמעט ואין חנויות או מקומות שהם לא Tourist oriented), אבל גם לא ממש קשה למצוא פינות חמד ורחובות שקטים ויפים, אשר בהם עוד לא נגעה "יד התייר".

עובדה קטנה אחת שלא ממש הבאנו בחשבון היא שהאסטונים, כמו השבדים, חוגגים את Midsommar. כמו כן, מסתבר שהאסטונים משלבים את החג הזה ביחד עם חג מודרני קצת יותר, שחוגג את שיחרורם מעול הכיבוש הסובייטי. כך שלא רק שהיו המון דגלים אסטוניים תלויים ברחובות, תזמורות שנגנו ושאר ירקות, אלא גם שרוב החנויות (חוץ מכמה גלריות, חנויות התיירים, המסעדות ובתי הקפה) היו סגורים ומסוגרים.

זה לא ממש הפריע לנו, ובשש השעות שאחרי זה טיילנו ברחבי העיר, ראינו את הרחובות היפים, עלינו לנקודות התצפית ואף ישבנו לנו בכמה בתי קפה נחמדים.

גם "זווית ישראלית" אפילו יש (טוב, לא בדיוק), בדמות שני זוגות ישראלים בגיל העמידה, שעמדו עם ספר על טאלין והתווכחו בצעקות לאיזה כיוון הם צריכים ללכת עכשיו (והבלונדה, בארסיות לא אופיינית, הסתכלה עלי ושאלה, בעברית, "חברים שלך?").

בסופו של דבר, עייפים משעות של הליכה אבל מרוצים, חזרנו לספינה.

כדי להיות "שבדים טובים" לא פסחנו על מסורת קניית האלכוהול (למרות שלא בצורה שאפילו מזכירה את איך שהשבדים קונים) - עצרנו באחד מהסופרמרקטים הענקיים (באמת יופי של סופרמרקט, גם בלי האלכוהול) וקניתי לי שישה בקבוקי Zum Franziskaner Weissbier, כי קשה להשיג אותם בשבדיה, והם באמת טעימים (והיו זולים - בקבוקי חצי ליטר שעלו ארבעה שקלים כ"א. כאן, כאשר כבר מוצאים אותם, בפאב למשל, הם עולים בערך 35 ש"ח).

באותו הערב, בזמן ההפלגה חזרה, החלטנו ללכת לקזינו.

האמת? זה הקזינו הכי "לא קזינואי" שיצא לי לראות. יש שני שולחנות בלק ג'ק, שני שולחנות רולטה ובערך תריסר Slot machines. לכל שולחן יש דילר, אבל אין בכלל "משגיחים" (בקזינואים "אמיתיים", לכל שולחן או שניים יש "משגיח" שתפקידו לבדוק גם את הדילר וגם את השחקנים, לאשר המרת כסף לז'יטונים ולפתור מחלוקות, זאת בנוסף לעשרות מצלמות אבטחה וכו', והחלפות הדילרים מהשולחנות פעם ב-15 עד 20 דקות), אין תחלופת דילרים, אין אפילו ATM להוציא איתו כסף. הדרך היחידה למצוא מזומן כדי לשחק היא להגיע איתו מראש (מה שדי דפוק, בהתחשב בעובדה שכאשר אתה מחזיר את הז'יטונים, דווקא יש להם כסף מזומן לתת לך בחזרה).

בכל מקרה, אני הלכתי לשחק בלק ג'ק. נאמן לכללים שלימדו אותי לפני כמה וכמה שנים, שיחקתי עם עשרים ידיים (20 של 20 קרונות, 400 קרונות בסך הכל). גיליתי שלא רק שכל הקזינו נראה חובבני (למרות שהדילרית המתוקה היתה מקצועית למדי, והשולחן היה שולחן בלק ג'ק אמיתי), אלא גם שהכללים שונים במעט מאשר כללי הבלק ג'ק בכל מקום אחר בעולם.

 דבר ראשון - והחשוב ביותר - כאשר סכום הקלפים של השחקן שווה לזה של הדילר, בכל קזינו אמיתי החוקים אומרים כי לא קורה כלום - לא זכית, אבל גם לא הפסדת. כאן, הוסיפו חוק שאומר שרק אם השיוויון הוא ב-20 או 21, אזי לא קורה כלום. אם הוא מתחת לכך - "הבית" זוכה.

זה ממש הרגיז אותי, אבל הדילרית משכה בכתפיה, אמרה שגם לדעתה זה מוזר אבל אלו החוקים. נו, ניחא. שיהיה.

בסופו של דבר, אחרי חצי שעה משחק, יצאתי עם 50 קרונות רווח. הבלונדה התחילה לעשות סימנים של "אני ממש ממצה את זה" והלכה להסתכל על "מופעי הבידור" שהתרחשו לא רחוק משם באולם המרכזי של הספינה, ואני נטשתי והלכתי אחריה.

איתה הלכנו ל-Slot Machines, שעשוע הקזינו החביב עליה, ושם היא הצליחה להרוויח עוד 40 קרונות (אבל גם להפסיד אותן ברבע שעה נוספת של משחק).

הלילה עבר בדיוק כמו הראשון, ובבוקר מצאנו את עצמנו, כאשר קמנו, מסתכלים החוצה על הים זרוע האיים הירוקים של הארכיפגלו של שטוקהולם.

כמה שעות אחר כך כבר היינו בבית (אחרי עניין משעשע בביקורת הגבולות - הבלונדה הודיעה שכרגיל, היא תוכל לעבור את ביקורת הגבולות כאן מהר ואני אתקע, מפני שלי אין דרכון מקומי עדיין. עם זאת, כאשר יצאנו, יחסית ראשונים, מהספינה, היא נתקעה מאחורי תור ענק של שבדים לביקורת הדרכונים של האיחוד האירופאי, ואני מצאתי את עצמי לבד בביקורת הדרכונים של אזרחים לא מהאיחוד, כך שיצא שעברתי את הביקורת הרבה לפניה ועוד נאלצתי לחכות לה עשר דקות שלמות עד שגם היא עברה ) - בחזרה לשבדיה עם המזג אוויר הקייצי הנפלא הזה, שכולי תקווה שהוא לא ייגמר לעולם.

וכמובן, אי אפשר בלי כמה תמונות, אז הנה:

להקות השחפים עוקבות דרך קבע אחרי הספינה, בתקווה לאיזה דג או שניים שיצופו בשובל

היום היה ה-Summer Solistice, או Midsommar בלשון השבדים - היום הארוך ביותר בשנה.

כחלק מהעניין, למרות שהשעה כאן היא רבע לשתיים עשרה בלילה, השמים בחוץ עדיין כחולים כהים, וסביר מאוד להניח שעוד שעתיים וחצי או שלוש, כבר הכל יתחיל שוב להתבהר והשמש תזרח yet again.

עם זאת, שבדים שכמותם, לא חוגגים את ה-Midsommar ביום בו הוא קורה, אלא בסוף השבוע שבא לאחר ה-Midsommar, או במקרה הזה, הספ"ש הקרוב.

לכן, יום שישי הוא יום חופש (כולם יהיו בהאנג-אובר, או יהיו עסוקים בלהשתכר ולחגוג, אני מניח, וגם תהיה הגירה המונית, כבר מחר אחר הצהריים, לכיוון האגמים, הכפרים, האיים וכל מקום שהוא לא עיר גדולה). זוהי גם התקופה שבה מתחילים השבדים לקחת את חופשות הקיץ שלהם.

חסרי המזל לוקחים שלושה שבועות בלבד (כן, רצוף). ברי המזל לוקחים חמישה שבועות רצוף. אלו שבאמצע מחלקים את זה לשתי חופשות קיץ (אחת של שבועיים או שלושה, השנייה של שבוע או שבועיים).

אני והבלונדה, לעומת זאת, לא ניקח כל חופשת קיץ (מלבד איזה ספ"ש פה ושם). עם זאת, בספטמבר כזכור אנחנו נהיה כמעט כל החודש בחו"ל - קודם כל בקוסטה ריקה ואז בניו יורק, אז לא צריך לרחם עלינו (טוב, אפשר לרחם, אבל רק קצת).

בכל מקרה, להשאר בעיר ב-Midsommar זה משעמם (וגם, כמו הגשם בפורים והחמסין ביום כיפור בארץ, גם כאן, באופן קבוע, יורד גשם ב-Midsommar, ולו רק בגלל שזה החג שבו הכי הרבה אנשים נמצאים בחוץ) ומזג האוויר, כאמור מחורבן.

לכן, העלתה הבלונדה את הרעיון שנממש רצון ישן נושן שלי - נסיעה על אחת ממעבורות הים הבלטי. אלו מעבורות ענקיות, שמשיטות אלפי נוסעים ומהוות מעין עיר צפה עם מסעדות, מופעים, קזינו, חנויות ושאר ירקות. המעבורות מפליגות יום יום לפינלנד, אסטוניה, לטוויה ואפילו דנמרק וגרמניה.

קצת תחקיר גילה של-Tallink יש מבצע מיוחד ל-Midsommar. הפלגה הלוך חזור שטוקהולם-טאלין (בירת אסטוניה)-שטוקהולם, עם חדר זוגי פרטי עם מקלחת ושירותים ומיטה זוגית, עולה 490 קרונות לזוג כולל מיסים.

במילים אחרות - 70$ לשנינו, בשביל כל הסיבוב (למה זה כל כך זול? הם סומכים על כך שתבזבז להם כסף ב-18 שעות ההפלגה לכל כיוון).

אז מחר אחר הצהריים אצא לי מהעבודה לטרמינל (שנמצא, האמת, מאוד קרוב לאיפה שנמצא הבניין בו אני עובד), אפגוש את הבלונדה, ונעלה על סיפון ה-M/S Romantika. בשעה שש בערב היא תפליג משטוקהולם, ובשעה עשר בבוקר נמצא עצמנו בטאלין, אחרי (אני מקווה), ערב, לילה ובוקר שיעברו בנעימים ועם הרבה הרפתקאות.

כאן גם המקום לציין שאלו הן המעבורות הידועות לשמצה בהן אפשר לקנות אלכוהול בזול (מאוד, במיוחד ביחס לשבדיה), ושאנשים מפליגים בהן בשביל להשתכר, בעקרון. תוסיפו לכך את העובדה שמדובר ב-Midsommar, חג שגם ככה מצויין בשתייה כבדה, והנה לכם מתכון בטוח לשלל תקריות מעניינות על הסיפון.

בכל מקרה, מכיוון שלא רצינו לבלות יותר מדי זמן בטאלין, ומכיוון שביום ראשון בבוקר הבלונדה כבר מתעופפת לה לכמה ימים כדי לבקר את אחותה שתחייה בשוויץ, אנחנו נבלה שם רק שבע או שמונה שעות, ומיד נחזור למעבורת, כדי לבלות עוד 18 שעות בהפלגה חזרה.

יהיה שווה, אין ספק (או לפחות, חוויה מיוחדת וחדשה). האם אני ארצה לחזור על החוויה הזאת אי פעם בחיי? אין לי שמץ של מושג. אהיה יותר חכם ביום שבת.

דירות - הסוף?

נכשלנו, אני והבלונדה.

או זה, או שכל השבדים מטורפים.

בכל מקרה, עם המחירים, ה-Bidding מורט העצבים ובאופן כללי מצב השוק הלא ממש ברור (מה ייקרה עכשיו כשהעלו קצת את הריבית במשק, והולכים להמשיך ולהעלות אותה עוד פעמיים או שלוש עד סוף השנה?), הגענו למסקנה שעדיף לוותר כליל על קניית דירה כרגע.

מה במקום? אנחנו עדיין שוקלים, אבל כרגע הפתרון המסתמן הוא קיצור הליכים, ובמקום לקנות דירה עכשיו, לגור בה חמש או שש שנים, ואז ללכת לחפש בית בפרברים, המרוחקים יותר (או אולי מחוץ לשטוקהולם לחלוטין, אבל עדיין במרחק נסיעה סביר), נשאר בדירה השכורה עוד שנתיים, גג שלוש, ואז ישר נקנה בית שכזה.

איך זה נראה? נגיד, למשל, בית שכזה:

שיש לו, נוף כזה:

רק כדי שתבינו, בית שכזה, שיושב לו 160 מ"ר (6 חדרים), עם 2500 מ"ר גינה מסביב, עולה קרוב כ-350,000 דולר. שזה פחות ממה שדירת שלושה חדרים מכוערת עם 80 מ"ר עולה בתוך שטוקהולם.

הוא נמצא בכפר בשם Mariefred אשר מרוחקת כ-45 דקות נסיעה באוטו (או 40 דקות ברכבת) משטוקהולם, ובהחלט מהווה את אחת האלטרנטיבות האפשריות למעבר (טיפה רחוק, אבל עדיין סביר).