מה אתם יודעים.. מסתבר ששטוקהולם קרובה לחיפה הרבה יותר ממה שחשבנו (לעזאזל כל הקרטוגרפים ויכולת המדידה העלובה שלהם!).

או, אם לא, אז מסתבר שיש רחוב בשטוקהולם על שם העיר השלישית בגודלה בישראל (גם אם הוא רחוב קטנצ'יק וצדדי, ויש מעט מאוד סיכוי שמישהו אי פעם יגיע אליו - עדיין, רחוב):

ובלי שום קשר - אם מישהו יוכל למצוא סיבה טובה לכך שהרכב הבא חנה בכניסה לבניין בו אני עובד (והבניין כולו שייך לחברה, ואין שום דבר באיזור שקשור באיזושהי צורה אל הארגון הזה), תבוא עליו הברכה (או לפחות, הוא ירוויח Kudos אצלי):

היום באמת היה יום קיץ מושלם - בכלל, חודש יולי הנוכחי היה אחד הטובים שיצא לי לראות מאז שהגעתי לשבדיה.

הבלונדה ואני, אחרי אימון בוקר בחדר הכושר, יצאנו לכיוון Djurgården (פארק הענק של שטוקהולם) במטרה להנות מקצת טבע, ולבסוף ארוחת צהריים במסעדה של המוזיאון האתנוגרפי (של אפשר להנות מיופי של מוזיקת ראגיי, מאוכל טעים ומאיזור ישיבה בחוץ על כר דשא נרחב, עם עצים, ציפורים והרבה מים מסביב).

בכל מקרה, בדרכנו חזרה, כאשר היינו באיזור Kungsträdgården, ראינו לפתע מכונית משטרה מגיעה במהירות, חוסמת את הרחוב ושלושה שוטרים מיחידת פיזור ההפגנות (עם קסדות, אלות וכו') נעמדים באיזור.

מכיוון שהמקום קרוב (מאוד) לבית הכנסת המרכזי בשטוקהולם, ומכיוון שכבר התחלנו לשמוע צעקות, החלטנו ללכת ולבדוק את העניין.

חצינו את הרחוב בו עמדו השוטרים (חצינו דרך הרחוב בו נמצא בית הכנסת - כאשר שאלנו את השוטר הקרוב אם מותר לנו לעבור שם הוא אמר בחיוך "זה בסדר, אתם לא נראים לי כמו כאלה שיעשו לנו בעיות היום"), והגענו לכיכר ראול וולנברג, שם עמדנו וחיכינו להפגנה (באותו הרגע אמרתי לבלונדה - "מצחיק שאנשים יבואו ויצרחו "מוות לישראל" דווקא בכיכר על שם ראול וולנברג Of all places". הבלונדה חייכה ואמרה שרק ישראלי היה מסוגל להגיד כזה דבר).

בכל מקרה - הרעש, מסתבר, לא היה מדד לכמות. כמה עשרות אנשים (להערכתי חמישים או שישים), מניפים בעיקר דגלי לבנון אבל גם קצת דגלי פלסטין (אש"פ) ואפילו דגל חיזבאללה אחד. צועדים להם ב-Strandvägen (הרחוב שמוביל גם לשגרירות, ולכן התפרסו שם לא מעט שוטרים).

מפגין אחד מקדימה צועק בקצביות וללא הפסק (ובשבדית) : "ישראל רוצחת" והקהל חוזר אחריו, "ארה"ב רוצחת", והקהל חוזר אחריו. "החרימו את ישראל", והקהל חוזר אחריו. לפעמים הוא גם תיבל ב"בוש הוא טרוריסט" (הוא לא אמר שום דבר על אולמרט, כנראה שזה שם קשה מדי להגייה ;-) ).

כל מה שהיה להגיד על הצעקות הסתכם ב"אין לבחור הרבה דמיון, הא?". הבלונדה הסכימה עמי.

מעניין לציין (אבל לא מפתיע) כי רובם המוחלט של המפגינים (מלבד שלושה או ארבעה) היו ממוצא ערבי (ואני מניח שרובם או כולם של אלו היו לבנונים או פלסטינאים). אמנם היו איזה שני גברים שבדים ועוד אישה או שתיים שבדיות, אבל באמת זניח לחלוטין. רוב האנשים מסביב (כולל די הרבה תיירים) פשוט עמדו והסתכלו על הקוריוז, ולא ממש הבינו מה האידיוטים רוצים מהחיים שלהם (והשוטרים קיללו את אם אמם על כך שביום חם ויפה כזה הם צריכים לעמוד במדי קרב שחורים וארוכים כדי לשמור שהקבוצה לא תחליט להסתער על בית הכנסת או השגרירות).

בכל מקרה, הנה כמה תמונות מהסיפור:

התמונה האחרונה מטרידה מעט יותר. בהפגנה הונפו גם לא מעט דגלי "Vänsterpartiet" או "מפלגת השמאל" השבדית. אני שמאלני (לפי תפיסת עולמי), והצבעתי כל מערכות הבחירות למר"צ. לעומת החברה הללו, מר"צ נמצאים איפשהו בין האיחוד הלאומי לכהנא חי.

אלא האידיוטים שנפגשו עם נציגי החמאס ואף הזמינו אותם לפרלמנט.אלו האידיוטים שקוראים השכם וערב "להחרים את ישראל" (וראש המפלגה, ששיקר במצח נחושה כאשר הודיע בנאום לפני כמה שבועות כי "הוא לא ידע על היחסים הצבאיים שיש לשבדיה עם ישראל", ויום אחר כך הראו העיתונים כאן כי הוא קיבל את המידע עוד לפני שנים, כאשר הפך להיות ראש המפלגה).

אלו האידיוטים שבאים עם הצעות מופרכות ומופרעות (שנראה כאילו נלקחו מ-Atlas Shrugged) כגון "מכיוון שלא כל ההורים מסוגלים לעזור לילדים עם שיעורי הבית, יש אפליה בין הילדים, לכן צריך לבטל את שיעורי הבית בבתי הספר".

הבלונדה ציינה "נו, סיבה טובה למה לא להצביע להם בבחירות". "סיבה מצויינת", עניתי, "שמצטרפת לשורה ארוכה של סיבות שכבר קיימות (והאמת - לולא הקול הערבי, אני חושב שהמפלגה היתה נעלמת מהמפה הפוליטית בבחירות הקרובות).

אתמול הסתובבנו, הבלונדה ואני, בעיר.

לא היתה מטרה מיוחדת - ארוחת צהריים בבית הקפה האהוב עלינו, קצת שופינג (חולצה פה, ביקיני שם) וכו' - באמת שום דבר מסעיר.

עם זאת, בדרך, הלכנו לבקר בכנסייה על שם Gustav Vasa (המלך שאיחד את שלושת ממלכות שבדיה לממלכה אחת, ובדרך גם גירש את הדנים משבדיה), אשר נמצאת על כיכר Odenplan באיזור Vasastan השיקי של שטוקהולם.

הסיבה לביקור היתה כתבה שהבלונדה ראתה בעיתון, ואשר סיפרה כי מתחת לכנסייה קיים מבוך גדול של חדרים, אשר מכיל בתוכו עשרות אלפי קברים - מעין גירסא מודרנית לקטקומבות.

הכניסה לשם הראתה כי אלו בהחלט לא קטקומבות - המקום מרווח, מואר, עם הרבה נרות, איזורי מנוחה, מטבח וכו' - אבל בהחלט - מבוך של קברים:

הקברים עצמם מכילים כדי אפר, אין ממש מקום לקבור גופות בכזה מקום, וחלק מכדי האפר אף לא נמצאים מאחורי כדי שיש, כי אם בארונות זכוכית, מוצגים לתפארת (וכן, אני חושב שזו האופציה הכי זולה לקבורה ;-) ).

דבר מוזר נוסף שנתקלתי בו היה הלוח הבא:

השם לא ממש יהודי, אבל אין לטעות במגן הדויד. אין לי ממש הסבר למה מישהו (או משפחה) עם מגן דויד ליד שמה קבורים מתחת לכנסייה, אבל זה היה מעניין, אין ספק.

אני גם חייב לציין שכל המקום מרגיע למדי - קריר שם, כמצופה מכאלה מקומות, שקט מאוד ומלא באור נרות וב.. ובכן, שקט.

מומלץ בחום בביקור הבא שלכם בשטוקהולם.

אתמול בערב, בסיומו של עוד יום חם ושמשי (חודש יולי של השנה הופך להיות, כמו שזה נראה, אחד מחודשי היולי החמים ביותר בהיסטוריה של שבדיה. לא שאני מתלונן,  להפך. ), היינו אני והבלונדה בדרכנו חזרה הביתה מהמקום בו אכלנו ארוחת ערב (וזה המקום להודות לעדי, הפאב הקובני אכן מקום ממש סבבה, למרות שהוא היה ריק בצורה מפתיעה, בהתחשב בכך שהבארים האחרים מסביבו היו מפוצצים).

בכל מקרה, בעודינו הולכים, ביטננו מלאות  ועם שיחהבטלה על הא ועל דא, מצאתי את עצמי, לפתע פתאום, עומד מול הדבר הבא:

כן, זה מה שאתם חושבים - אופניים, מהגרסאות הראשונות שיוצרו, אי שם לפני כמאה וחמישים שנים (על פי וויקיפידיה, האופניים הללו, שכונו Boneshakers, החלו להיות מיוצרים בסביבות 1860).

בדיקה קצרה העלתה כי או שהאופניים הללו הן אכן מקוריות (שילדת הברזל השחורה והמאסיבית, גלגלי המתכת, הפדלים העשויים מעץ והמושב העשוי מעור), או שמישהו ממש, אבל ממש, התאמץ כדי לבנות משהו שייראה אותנטי לחלוטין, שמור וגם משומש באותו הזמן.

בכל מקרה, עמדתי והסתכלי (או יותר נכון, התפעלתי) על האופניים, הבלונדה  באה ונעמדה לצידי, מבט שואל על פניה.

"תמיד רציתי לנסות ולרכב על כאלה", אמרתי לה.

"כן," היא ענתה, "אבל אתה לא יכול לרכב על הזוג הזה, נכון?"

"כן, נכון," עניתי בעצב קל, "תראי איזה מנעול ענקי יש עליהם, אין סיכוי שאני אוכל לפתוח אותו ולקחת אותם".

"מה שכן," המשכתי, והחיוך חוזר לפני, "זה מזכיר שרציתי כבר כמה זמן להזמין ערכה לפריצת מנעולים!"

הבלונדה נאנחה במופגן, ושאלה "למה בדיוק אתה צריך ערכה לפריצת מנעולים?"

"כדי לפרוץ מנעולים, כמובן", עניתי בגאווה לא מוסתרת (נו, זה ברור שבשלב הזה, כמו כל גבר ממוצע, אני מדמיין עצמי כג'יימס בונד, חומק במהירות ובאלגנטיות מתוך איזה מקום שלא הייתי אמור להיות בו או לתוך איזה מקום שאני לא אמור להיות בו, אבל ששהותי בו תביא רווחה לעולם המערבי כולו).

"זה בדיוק מה שחששתי".

"אבל זה בסדר," סיכמתי את הדיון, "אני מבטיח שאני לא אנסה לעשות זאת עד שאלמד לפרוץ מנעולים כמו שצריך."