ריח בחירות חזק באוויר.

דוכנים וביתנים של המפלגות בכל חור, פוסטרים בכל פינה, ראיונות בלי סוף עם שלל פוליטיקאים, עד שיוצא לגמרי מהחורים.

בשבעה עשר בספטמבר הולך הציבור השבדי לקלפי, לבחור את ציבור נבחריו.

במדינה מסודרת כמו זו, הבחירות אכן נערכות פעם בארבע שנים ב-ד-י-ו-ק. כמו כן, מצביעים באותו הזמן גם בבחירות לרשות המקומית, גם בבחירות ל"מנהלת המחוז" וגם בבחירות הארציות.

מיסטר פרפקט, כתושב קבע של ממלכת שבדיה, זכאי להצביע בבחירות המקומיות והמחוזיות, אך לא בארציות. עם זאת, תהליך ההצבעה, כך נראה, דומה למדי.

מה שנחמד הוא העובדה שבניגוד למקובל בארץ, למשל, כאן אפשר "להצביע מראש" בכל קלפי שקיימת במדינה (יש קלפי מיוחדת שנפתחת בכל עיר שלושה שבועות לפני הבחירות). זה מאפשר לאנשים שלא יהיו במדינה ביום הבחירות (למשל, הבלונדה ואני) להצביע ולהשפיע. אפשר אפילו לשלוח את ההצבעה מחו"ל, או להצביע בשגרירות.

עוד עניין משעשע הוא השפות - שבדית היא השפה הרשמית של שבדיה, כמובן, אך יש גם "שפות מיעוטים מוכרות". הוראות הבחירות, כך אומר החוק, צריכות להכתב בכל השפות המוכרות, כדי לעזור לאלו שלא דוברים שבדית (למה לעזאזל צריכים לתת לאדם שלא דובר את השפה את היכולת להצביע נשגב מבינתי, אבל זה עניין לפוסט אחר).

בכל מקרה, אחת מעשרים השפות הללו היא.. יידיש. מצחיק לראות אותיות עבריות כתובות בכל מקום (טוב, לא בכל מקום אבל בלא מעט מקומות) ומצחיק לחשוב שהשפה הזאת, שנחשבת ללא יותר מקוריוז כמעט בכל מקום בעולם, מקבלת מעמד חשוב בהרבה מעברית, למשל, כאן בשבדיה.

אז.. מחר אחה"צ, אחרי העבודה, אלך עם הבלונדה לספריה העירונית הקרובה למקום מגוריי כדי להצביע, בפעם הראשונה בחיי, בבחירות בשבדיה.

מוזר, ואפילו מרגש מעט, בצורה שקצת קשה לי להסביר.

השבוע הזה התחיל בסערה.

לא רק הממטרים מלמעלה (שדווקא בבוקר, בניגוד ללילה שקדם לו, הפסיקו למשך כמעט על היום), אלא גם בעבודה עצמה.

מצחיק שגם באירגונים גדולים ועשירים (או, שמא עלי להגיד - במיוחד באירגונים גדולים ועשירים) רוב משחקי הכוח, בין אם בין אנשים בארגון ובין אם בין האירגון ללקוחות, הם מעין "משחקי סכום אפס", לפחות בטווח הקצר.

למה אני מתכוון? שאין "לקחת בלי לתת", למשל. שאי אפשר להוריד איש צוות עיקרי מעבודה מול לקוח חשוב, בלי "אתנן" לאותו לקוח, בדמות שידרוג השירות כלפיו, כדי להוכיח כי רמת השירות לא נפגעה בעקבות הורדה של אותו איש צוות מצוות הלקוח.

עזבו, סתם יום ארוך ומעצבן. ומחר, אני חושש, לא יהיה טוב בהרבה.

אבל ככה זה תמיד לפני חופש, לא?

ולזה גם מתייחסת הכותרת. לארץ אנחנו ממש עוד לא "כמעט מגיעים" (למרות שכרטיסים כבר קנינו - נגיע לשבועיים מסוף נובמבר עד כמעט אמצע דצמבר - התקופה הכי מגעילה של השנה לבלות בה בשבדיה), אבל לקוסטה ריקה - עוד קצת וזה.

אז מה יהיה לנו שם? אחרי "קפיצה קטנה לחו"ל" (תשעה וחצי שעות טיסה לניו יורק, ומשם עוד חמש לסאן חוזה), נבלה לנו 19 ימים במדינה אשר הוגדרה כ"קצת יותר גדולה מ-Småland (מחוז בדרום שבדיה, בערך בגודל של ישראל)". נראה (אני מקווה) הרי געש, ונעשה טיולים בפסגות עצים בג'ונגל. נבלה בחופים שחורים, אדומים, אפורים ולבנים, נראה צבי ים, קופים, פרפרים וציפורים, נשחה בים הקאריבי ובאוקינוס השקט ועוד - שילוב של "טיול הרפתקאות" ביחד עם סתלבט. מכיוון שבכל זאת אנחנו כבר עברנו את גיל המוצ'ילרוס, גם המקומות בהם נשאר יהיו, אני מניח, קצת יותר מהוסטלים, וגם שכרנו אוטו (RAV4 "או דומה", כך לפי הואוצ'ר של חברת ההשכרה) כמעט לכל ימי הטיול, למען כי לא נצטרך לכתת רגלינו ביחד עם העמך באוטובוסים (הצבעוניים להדהים/להחריד, תלוי במצב הרוח) של קוסטה ריקה.

אחרי זה - שלושה ימים בניו יורק (הבלונדה מעולם לא היתה, היא צפוייה להלם תרבות משמעותי, אני חושב) ו.. יאללה, הביתה, בחזרה לשגרה.

שגרה? אולי לא. נראה כי יש סיכוי לא רע שאצטרך לנסוע לניו דלהי לשבועיים או שלושה מתישהו בין החזרה מקוסטה ריקה לנסיעה לארץ. אם זה אכן ייתממש, אז באמת אוכל להעביר את "רבע השנה המחורבנת ביותר בקלנדר השבדי" בצורה קלה ונעימה, יחסית.

זה רק מראה לכם כמה נמוך מסעדה בשטוקהולם מוכנה לרדת כדי להביא קהל לקוחות ישראלי

ממש לא מזמן חזרתי להיות בקשר (פחות או יותר) עם אחת האקסיות ה"וותיקות" ביותר שלי (ורק כדי להבהיר את הנקודה כבר ממהתחלה - כן, הבלונדה מודעת ויודעת ואפילו קראה את המיילים, למרות שזה שעמם אותה אחרי זמן קצר).

קוראים לה תדה (פששש.. שמות בבלוג, אבל הבטחתי שאנשים שאי אפשר לזהות גם ככה, אשים שמות). היא הולנדית, מעיר צפונית בהולנד. פגשתי אותה בגיל שש עשרה וחצי, ביליתי איתה חודש בהולנד אחרי סיום בית הספר, והחלק האחרון בסיפור המשותף שלנו היה כאשר היא הגיעה לארץ כמה וכמה שנים מאוחר יותר, ובילתה איתי במשך שבוע, כאשר לקחתי אותה לטיול בכל הארץ (מאילת ואת הגולן בארבעה ימים. היה מעניין).

למרות שהיא נוצריה ואין לה (או, ליתר דיוק, לא היה לה) שום קשר לישראל, הביקור שלי בהולנד אי שם בכיתה י"א והמפגש שלי איתה יצר עניין. היא למדה עברית באוניברסיטה בהולנד, ואפילו הגיעה לכמה חודשים לארץ לעבוד בהתנדבות, רק כדי לבלות בארץ.

הקשר נותק אחרי שחזרתי לבלונדה. תדה היתה בארץ באותו הזמן, וחוסר תשומת הלב שלי אליה (אפילו שכחתי את היום הולדת שלה, שחל שלושה ימים לפני היום הולדת של הבלונדה), גרם לה להחליט כי אני אדם רע לב ואכזר, ומאז נותק הקשר.

ממש עכשיו נוצר הקשר מחדש. אני יזמתי. חיפוש קצר ברשת מצא אותה - עכשיו היא כבר פסיכולוגית מדופלמת. עדיין מדברת עברית אבל שכחה קצת. גרה בעיר אחרת בהולנד ובאופן כללי נראה שהחיים שלה טובים למדי. השוק הגדול ביותר, אולי, היא העובדה שבמקום שיער בלונדיני שופע וארוך, כפי שהיה לה מאז שהכרתי אותה, היום היא מסתובבת לה עם קארה קצר. נו, שינויים.

לא ממש ברור לי למה חזרתי להיות איתה בקשר. קשה לי להסביר. אני מניח שסקרנות זה חלק מהעניין, ואולי איזה צורך להסתכל אחורה על מה שעשיתי בעשור האחרון בחיי ולהבין כל מיני החלטות וכיוונים שנלקחו. חלק מזה יכול להיות גם קשור למייל שהבלונדה קיבלה מהחברה האובדת בדרום אפריקה (אם כבר מדברים עליה - הבטחתי הסבר - מסתבר שהיא ניתקה קשר עם הוריה, פשטה את הרגל, עיקלו לה את האוטו ורוצים לזרוק אותה מהבית. עם זאת, יומיים אחרי זה הכל כבר נשמע הרבה יותר טוב, כך שבאמת צדקתי כשאמרתי לבלונדה שלדעתי היא אובר-דרמטית, כמו שהיא אוהבת להיוץ).

בכל מקרה, קשר לי להסביר לעצמי בדיוק למה בחרתי לנסות ולחזור להיות איתה בקשר, כך שקשה עוד יותר להעלות זאת על הכתב.

בכל מקרה, החזרה הפתאומית הזו לקשר גרמה לי להרהר בעוד כמה בחורות, חלקן היו קשורות אלי לזמן קצר בלבד, חלקן היו חלק משמעותי ביותר מחיי במשך תקופה לא קצרה.

יש את ליטל, הקצינה הג'ינג'ית המתוקה. זאת שהפנתי לה את גבי בגלל שנדרשתי לעשות זאת (ומסיבה טובה, אבל שלא באשמתה כלל). היא הפכה להיות אומללה למדי אחרי זה, ולבסוף אפילו מצאה אושר מסויים, אבל כבר לא ראיתי אותה במשך יותר מחמש שנים, ואני בהחלט תוהה מה קרה לג'ינג'ית הרזה עם הקול המאנפף והחיוך המקסים.

יש את לוריין. לוריין כבר צריכה להיות בת 37 היום. גדולה ממני בעשור. היא עבדה בצוות הטכני בחברה בה עבדתי בדרום אפריקה. היתה לה ילדה בת 7 והיא עצמה היתה בת שלושים. היינו ביחד כמה חודשים באחת ממערכות היחסים הרציניות ועם זאת ההזויות ביותר שהיו לי אי פעם. היו לה ידי זהב, ולב זהב גדול עוד יותר. עזבתי אותה לטובת אחרת כאשר הבנתי שאין עתיד ביחסים בין בן עשרים וקצת הולל, ובת שלושים וקצת פלוס ילדה. למרות זאת נשארנו בקשר טוב. קשר שאבד כאשר עזבתי את דרום אפריקה בפעם האחרונה, באמצע 2002. הטלפון הסלולרי שלה לא מחובר, ולא הצלחתי למצוא מישהו שיודע מה עלה בגורלה, או איך אפשר למצוא אותה היום.

יש גם את ליסה. זאת שבאה אחרי (או במקום?) לוריין. גדולה ממני "רק" בחמש שנים, עם סיפורים ובעיות מפה ועד הודעה חדשה. הבחורה הראשונה איתה חלקתי בית ברצינות. הבחורה לימדה אותי המון - מדברים על סקס ועל יחסים ועד דברים כמו עד כמה אנשים יכולים לזייף, לשקר ולעשות מניפולציות, רק כדי לשפר את מעמדם האישי או לטובתם האישית. גם כלפי אנשים שהם כביכול אוהבים את מאוד. לקח חשוב מאוד לחיים, ועם זאת אני מניח שעם כל האכזבה והכעס, עם השנים פיתחתי סוג של אהדה והבנה לבחורה.

היא היתה אמורה לעזוב לברזיל מדרום אפריקה. עם חבר חדש. זה היה לפני ארבע שנים וגם עיקבותיה נעלמו מאז ללא שוב.

יש את נטלי, שפגשתי בפעם הראשונה בה הלכתי לנסות קפוארה, מה שהפך עוד באותו הערב של מפגש סקס בדייט ראשון, ומשם למערכת יחסית של שבועות בודדים שעיקר עניינם היה אוכל סיני וסקס. היא היתה הבחורה הכי דומה לבלונדה שהיא לא הבלונדה שהכרתי אי פעם.

פעם אחרונה ששמעתי, היא היתה בדרכה לסין ללמוד רפואה אלטרנטיבית. זה היה בסוף שנת 2000.

יש עוד כמה, אבל אני חושב שזה מספיק לעכשיו.

הייתי שמח מאוד לפגוש כל אחת מהן ולשבת על כוס בירה/קפה או שתיים, לצחוק על העבר, לשמוע על ההווה ולחשוב על העתיד.

אבל, בניגוד לסיפור עם תדה, זה כנראה לא ייקרה.