בשעה טובה ומוצלחת, עברה הבלונדה את בחינת ההסמכה שלה (הבחינה המסכמת,שעושים לקראת סוף הסטאז', כדי לקבל את רשיון העיסוק ברפואה הקבוע).

לקח לתוצאות יותר מחודש להגיע, והבלונדה היתה מעט עצבנית, בעיקר בגלל שהיא סיימה את הבחינה, שאמורה לקחת כחמש שעות, בפחות משעתיים וחצי (ויותר מחצי שעה לפני זאת שסיימה אחריה).

בכל מקרה, היא עברה את הבחינה בציון נאה ביותר, ועכשיו כל שנותר הוא להגיש בקשה למשרד הבריאות השבדי לקבלת הרשיון ברגע שהיא מסיימת את הסטאז', בעוד כחודשיים.

אני בהחלט גאה בה, ומשפחתי היתה מאוד שמחה לשמוע שסוף סוף יש דוקטור במשפחתנו (מה לעשות, יהודים או לא יהודים? )

היום השלישי (יום שלישי, החמישי בספטמבר 2006)

אחרי ארוחת בוקר במלון אמרנו שלום לעיירה הקטנה והממש לא אטרקטיבית Turrialba (לא התכוונו כלל לשהות שהם, ובסוף גרנו שם יומיים..) ויצאנו מזרחה, לכיוון החוף הקאריבי של קוסטה ריקה.

בנסיעה הזאת גילינו את מה שחשדנו בו קודם לכן - בקוסטה ריקה כמעט ולא קיימים כבישים שהם יותר מחד מסלוליים לכל כיוון. זה, בתוספת אין סוף משאיות ענק (מובילי בננות, בעיקר) שנוסעות במהירויות מטורפות, מכוניות שעוקפות בסיבובים, דרך קווי הפרדה רצופים, עשר מכוניות במכה, בתוספת העובדה שיש בורות ענק בכביש פה ושם לא בדיוק הופכים את הנהיגה בכבישי קוסטה ריקה לתענוג גדול.

בנוסף לכך - שילוט. בדיעבד, הגעתי לכמה מסקנות בנוגע לשילוט הדרכים בקוסטה ריקה:

1) בדרך כלל אין שילוט דרכים.

2) כשכבר יש, הוא לרוב ממש לא מדוייק (נסענו למקום מסויים שהמרחק אליו היה 104 ק"מ, שלט נוסף, באותו הכביש, שהופיע אחרי עוד 45 דקות נסיעה, אמר שהמרחק הוא 106 ק"מ), או שהוא מופיע במקום חסר תועלת לחלוטין (לדוגמא - שלט בכביש שפונה שמאלה ורק שמאלה מודיע שהעיירה אליה נוסעים נמצאת שמאלה. קילומטר אחרי הפנייה יש פיצול בכביש, כאשר בכל צד של הפיצול לא רואים דבר מלבד גבעות, הרים וכביש. כמובן, אין אף לא רמז פצפון לגבי איזה צד של הפיצול יש לקחת כדי להגיע לאותה עיירה).

3) כאשר כבר שמים שלטים, מעולם לא מסירים אותם, ואין כל פיקוח על מי זכאי לשים שלט או איך הוא אמור להראות. כך ששלט הדרכים יכול להיות שלט לבן קטן חלוד, ולידו שלט ירוק גדול פלסטי מודרני, שמפרסם את העובדה שיש קזינו עוד 20 ק"מ.

כל זה הופך את חווית הנהיגה בקוסטה ריקה, כאמור, למפוקפקת משהו. עם זאת, אחרי כמה שעות נסיעה, אחרי שעברנו כמה נופים מעניינים, כמו אלו:

למרות שזוהי התקופה הגשומה, הנהר הזה יבש למדי, כך שרק צד אחד של הדלתא מלא במים

זהו הר געש כבוי, אבל עם הענן מעל, נראה כאילו הוא מוציא עשן..

הגענו לכפר קטן בשם Cahuita:

מדובר בכפר שמאוכלס, רובו ככולו (וכמו רוב החוף הקאריבי של קוסטה ריקה) בשחורים שהגיעו למדינה כ"עובדים זרים" לעבוד במטעי הקפה והבננות, ונשארו. הכפר הזה עצמו אכן מלא ברסטפארים שמדברים במבטא ג'מייקני כבד, וכל המקום נותן הרגשת "בוב מארלי" אחת גדולה.

במקום ישנם גם כמה חופים יפהפיים, ואף אפשר לראות את אגוזי הקוקוס משלל העצים זרוקים בכל פינה:

זהו אחד מה"חופים השחורים" המפורסמים, למרות שפיסת החוף הנוכחית הזו, בצילום הנוכחי הזה, לא נראית ממש שחורה (אבל היו כאלו שאכן נראו כמעט שחורים לחלוטין):

אחרי סיבוב קצר במקום (והחלטה כי נחזור לשם ביום אחרי), המשנו דרומה ל-Puerto Viejo, עיירה שנמצאת כעשרה קילומטר (אבל כמעט חצי שעה נסיעה, בגלל דרך העפר מלאת הבורות שבאמצע) דרומה.

בקצה הדרומי של העיירה הגענו למלון בו התכוונו להשאר באותו הלילה - Shawanda Lodge, מלון עם חדרים שהן בעצם בקתות, עשוי כולו עץ, בלב הג'ונגל, ובמרחק שתי דקות הליכה מהחוף הקאריבי היפהפה (ועם זה לא מספיק, לכל בקתה יש ערסל וספה בחוץ, ומיטה בגודל קינג סייז מעץ מלא מבפנים:

חלק מה"לובי":

החדר שלנו:

העץ הזה, כ-65 מטרים גובהו, עומד במרכז הג'ונגל שהוא חלק מהמלון

וכמה פרחים טרופיים ביזאריים למדי:

אחרי ששמנו את הדברים, החלפנו לבגדי ים ומיד אצנו רצנו לחוף:

אחרי כמה שעות בחוף, חזרה לחדר, מקלחת ארוכה ונפלאה בחדר האמבטיה הע-נ-ק שבחדר, ומשם - למסעדת מאכלי ים נפלאה בעיירה.

באמצע הארוחה, אחרי שכל היום כולו היה חמים שמשי ונעים, התחילה סערה טרופית במלוא עוזה. אין ספק - מרשים לראות איך משנייה לשנייה משתנה מזג האוויר בצורה כה קיצונית - רגע אחת רואים ירח, כוכבים וים שקט, רגע אחרי זה מפלי מים נופלים מהשמיים ברעש אדיר, והכל רצים מהר כדי לכסות את מה שאפשר (ומה שלא מספיקים, הופך לספוג מים לחלוטין תוך שניות ספורות).

חוויה.

המשך חוויות ירח הדבש הפוסט הבא..

הבהרה

זה הולך להיות פוסט ארוך. מאוד. אני חושב שמטרת הפוסט הזה היא, בין השאר, לעזור לי לזכור את כל מה שקרה, כמו גם תיעוד (משהו כמו 90 תמונות מקוסטה ריקה). לכן, אנא הזדיינו בסבלנות אם אתם הולכים לקרוא את הכל מההתחלה ועד הסוף (ולפי הצעתה החכמה של מרג'י, אני גם אחלק את הפוסט לכמה חלקים נפרדים).

כמעט שלושה שבועות בילינו בקוסטה ריקה. מהנחיתה בסאן חוזה אחרי טיסה של 4.5 שעות מניו יורק (בעקבות טיסה של שמונה שעות משטוקהולם), ועד החזרה לניו יורק, לגראנד פינאלה של הטיול.

טסנו עם קונטיננטל, והטיסה לניו יורק עברה חלפה ביעף (אולי בגלל שזאת היתה טיסת יום, כך שלא ממש הרגשנו איך שעובר הזמן).

בניו יורק קיבלתי את התזכורת ללמה שנאתי לעבוד ולגור בארה"ב - הטמטום האמריקאי במלוא הדרו.

אז בארה"ב, מדינה מתקדמת שכמוה, השיטה שונה לחלוטין. בארה"ב, גם אם הגעת למטרות טרנזיט בלבד, עדיין צריך למלא שלל טפסים (3 בסך הכל, אחד לכל אחד מאיתנו ואחד לשנינו ביחד), לרדת מהמטוס, לעמוד בתור לביקורת דרכונים, לעבור ביקורת דרכונים (ולקבל את הויזה לשישה חודשים), לצאת לאיזור קבלת המטען, לחכות לתיקים, לקחת את התיקים, לעבור את המכס (עוד תור). אחרי שעוברים את המכס, הולכים בדיוק עשרים מטרים, עומדים בעוד תור, בו משאירים את התיקים שלקחתם לפני שניה ורבע בערמה גדולה על הרצפה ("נראה כמו איזור המטען בכמה ארצות אפריקאיות שהייתי בהן", אמרה הבלונדה בשלב הזה) ונותנים לסבלים שם להעמיס בחזרה, בתקווה שהם לא יבלבלו מטען בין לאומי עם מטען לאומי, וכו'.

אחר כך עושים סיבוב פרסה, הולכים שוב לעבור בדיקת בטחון ו.. הופ, מוצאים את עצמנו שוב באולם הנוסעים היוצאים, אולם לידו הלכנו לפני כמעט שעה כאשר יצאנו מהמטוס.

למה לבזבז את הזמן שלנו, את הזמן של פקידי ההגירה והמוכסים האמריקאים, ואת כספי משלם המיסים האמריקאי, במקום לעשות זאת כמו כל מדינה נורמלית ופשוט לתת לנו לעבור ישר לטיסה הבאה? למשרד לבטחון לאומי האמריקאי הפתרונים (וזה גם לא בטוח).

בכל מקרה, אחרי שחזרנו לאולם היוצאים, העברנו את הזמן בסטארבאקס עם קפה ומאפה, עד לטיסה הבאה לסאן חוזה (אחרי שגילינו שאין ביקורת דרכונים ביציאה - כל אחד צריך לגשת לעמדות זיהוי ביומטרי ולעשות "הליך יציאה" באופן אישי. היה משעשע לגלות שאחת מארבע השפות בהן אפשר לעשות את התהליך היא עברית. היה אף יותר משעשע לגלות שהעברית נראית כמו עברית שעברה תירגום אוטומאטי באיזה מילון רשת, כאילו שחסרים דוברי עברית בארה"ב שיכלו לתרגם את זה כמו שצריך).

בכל מקרה, הטיסה לסאן חוזה עברה בלי אירועים מיוחדים, וכך מצאנו את עצמו בשמונה וחצי בערב (ארבע וחצי בבוקר, לפי השעון הביולוגי שלנו), מחוץ לטרמינל, במזג האוויר החם והלח של הערב הקוסטה ריקני.

הזמנו מלון לערב הראשון בלבד, משהו שהומלץ במדריך אותו לקחנו (המדריך, אגב, התגלה כמדוייק להפליא בכל הקשור להמלצות על מלונות ומסעדות, ומלא במידע משובח. הפאק היחיד, והרציני, היא צורת סידור המידע בספר. מישהו שם צריך לקחת קורס בעניין מלונלי פלאנט או ROUGH GUIDE). שני אימיילים ושתי שיחות טלפון לפני הנסיעה הבטיחו כי הנהג של המלון יחכה לנו בשדה כדי לקחת אותנו, עיפים ורצוצים, למלון.

לכם חיכה נהג בשדה? אז זהו, שגם לנו לא.

אחרי עשרים דקות של הסתובבות בין קהל האנשים לקהל החאפרים, אחרי שלא מצאנו אף אחד שמחכה לקחת אותנו ואחרי שגילינו כי הטלפונים הסלולרים שלנו לא עובדים בקוסטה ריקה (לשנינו יש אותה חברה סלולרית, ומסתבר שאין לה הסכם ROAMING עם חברות הסלולר בקוסטרה ריקה), לקחנו מונית מהשדה (שהתברר כי היא היתה יותר זולה מההסעה של המלון) והגענו, לבסוף למלון.

במלון, כמובן שאף אחד לא ידע על כך שהיו אמורים לאסוף אותנו, אבל הובילו אותנו לאחר כבוד לחדר (חדר מספר 17, מומלץ בחום).

המלון עצמו - Costa Verde Inn, מומלץ בחום. הוא לא נמצא בעיר עצמה (וזה באמת לא הפסד גדול), והוא קטן למדי (כחמישה עשר חדרים), אבל החדר עצמו היה מופלא - ענק, מורכב כולו מעץ כהה, עם אמבטיה ענקית, מידה גדולה, בריכת שחיה בחוץ והמון המון ירוק מסביב.

החדר עצמו - גדול, מרווח ויפה

הנוף מלון האמבטיה

אחרי מקלחת קצרה זינקנו למיטה ונרדמנו, מקשיבים לקולות הלילה של קוסטה ריקה.

היום הראשון (יום ראשון, השלישי בספטמבר 2006)

התעוררנו בבוקר (מה שהיה מפתיע בפני עצמו, בהתחשב בעובדה שקוסטה ריקה נמצאת 8 איזורי זמן אחרי שבדיה) לקול ציפורים מוזרות ושלל עצים טרופיים מסביב. ירדנו למטה לארוחת הבוקר, שהוגשה לה על שולחנות עץ כבדים, בדיוק כמו הריהוט בחדר. מיד קיבלנו תזכורת לכך שזו מדינה טרופית, בזכות צלחות הפירות הטריים (אננס, מנגו, פפיה, בננות ועוד כמה) שהוגשה. הסתבר גם שיש דמיון בין קוסטה ריקה לאפריקה בכל הקשור לארוחת הבוקר, כאשר הוגשו לנו, בין השאר, אורז ועדשים (משהו שהבלונדה אכלה כארוחת בוקר טיפוסית במשך שלושת החודשים שלה באוגנדה. רק שהפעם, בניגוד לאז, היה לזה טעם), ביצים, טוסטים מלחם מוזר אבל טעים וחמאה.

למרות שחשבתי כי סוכנות הרכב בה שכרנו את הג'יפ לטיול לא תהיה פתוחה ביום ראשון בשבע בבוקר, טעות היתה בידי. מנהל  המלון, איש חביב שכמותו, התקשר בשבילי לסוכנות, קשקש קצת בספרדית, והודיעה לי שהם הולכים לבוא לאסוף אותנו באחת עשרה בבוקר כדי לשכור את האוטו.

את הכמה שעות הללו בילינו ברביצה מול הבריכה הנחמדה עם ספר, רביצה על המיטה הגדולה והנוחה מול הטלוויזיה (מה שהראה שהקוסטה ריקנים בהחלט הולכים אחרי האמריקאים בכל הקשור לטלוויזיה. מתוך מאה הערוצים הפעילים, לפחות שמונים היו באנגלית ומארה"ב) וגם טיול רגלי בשכונה מסביב למלון, שהתבררה כאחת מהשכונות היותר יפות שיש בסאן חוזה (אבל את זה למדנו רק בדיעבד).

באחת עשרה, כמו שעון, הגיע הבחור מחברת ההשכרה לאסוף אותנו. נפרדנו לשלום מהמלון, ויצאנו איתו לכיוון העיר.

עשרים דקות מאוחר יותר הגענו למשרד של חברת ההשכרה, אי שם ברחוב הראשי של סאן חוזה.אחרי המתנה של חצי שעה לאיזה קוסטה ריקני זקן עם אישה נרגנית אשר התווכח על החשבון שלו (אני חושב), הגיע תורנו, וגילינו שבמקום הטויוטה ראב 4 שהזמנו, מחכה לנו סוזוקי גראנד ויטארה חדש דנדש (50 ק"מ על השעון) בצבע שמפניה.

למה הזמנו ג'יפ? כי קראנו בספר על קוסטה ריקה שהדרכים בקוסטה ריקה, איך לאמר, לא משהו, במיוחד בעונה הגשומה.

בכל מקרה, אחרי שקיבלנו את הג'יפ, עזבנו אותו בחברת ההשכרה רק כדי לצאת החוצה, לאכול ארוחת צהריים (ב-Subway, מה שהזכיר לי שאני די אוהב את הסנדביצ'ים שלהם, עברו שנים מאז שאכלתי שם בפעם האחרונה), לקנות בקבוק מים גדול ו.. יאללה, לדרך.

הדרך אמורה היתה לכלול סיבוב קרוב לסאן חוזה, קודם מעבר דרך קרתגו (עיר הבירה לשעבר של קוסטה ריקה, שהפסידה את התואר במלחמה כלשהי לפני יותר ממאה וחמישים שנים, ואם זה לא מספיק, הר הגעש איראזו שנמצא לא רחוק ממנה התפרץ בשנות השישים של המאה התשע עשרה והחריב את רובה).

כמה עובדות התבררו מהר מאוד:

1) קוסטה ריקה גרועה, מאוד, בכל הקשור לשלטי הכוונה, בין אם מחוץ לעיר ובין אם בתוכה (אבל את הלקח הזה למדנו באמת מאוחר יותר בטיול).

2) הגענו ביום של איזה טקס דתי חשוב, מה שגרם לכך שכל העיר היתה פקוקה לחלוטין, עם המוני אנשים שהתאספו בכיכר המרכזית ומסביב לכנסיה.

בכל מקרה, בסופו של דבר הצלחנו לעזוב את קרתגו (אחרי פקק של כמעט שעה), ונסענו ליעדים שתכננו - מקום בשם Orosi שע"פ המדריך אמור להיות יפה ונחמד. במציאות - הנסיעה לשם לקחה הרבה יותר זמן ממה שנראה על המפה (אחרי שגילינו שרוב הכבישים בקוסטה ריקה הם חד מסלוליים, וברובם הגבלת המהירות היא 60 או 40 קמ"ש). בנוסף, חוץ מנהר בוצי גדול שעברנו בדרך וגשר מפחיד ורעוע, עשוי מעץ מרקיב ומתכת חלודה שהיינו צריכים לעבור כדי לחצות אותו, שום ריגוש מיוחד לא נמצא.

היום כבר התחיל להגמר (בקוסטה ריקה, בכלל קרבתה לקו המשווה, השמש תמיד זורחת בערך בשש בבוקר, ושוקעת בערך בשש בערב) ולא ממש רצינו להתקע באמצע שום מקום, בלי מקום לישון. לכן, מצאנו את עצמנו לבסוף בעיירה קטנה וממש לא מעניינת בשם Turrialba. את המלון שהומלץ במדריך בעיירה לא הצלחנו כל כך למצוא, ולכן מצאנו עצמנו, בסופו של דבר, עושים צ'ק אין במלון זול בשם Interamericano, בבעלות בחורה אמריקאית/קוסטה ריקנית בודדה, שהעבירה את רוב הערב בשיחות קולניות עם החבר שלה לשעבר בטלפון, או לחילופין בשיחה איתנו (היינו האורחים היחידים) וטיפים להמשך הטיול.

לבסוף החלטנו, בניגוד לתוכנית המקורית (שכללה נסיעה מוקדם בבוקר להר געש בשם Irazu כדי לראות בראשו את אגם הגופרית, וגם אולי להצליח לראות את הים הקריבי והאוקיינוס השקט משני צידי קוסטה ריקה באותו הזמן), להזמין מקום בראפטינג ליום אחרי.

הלכנו לישון באותו הערב, בחדר שאומנם היה נקי (יחסית), אבל שינוי כל כך גדול ביחס ללילה הראשון, שזה באמת היה סוג של שוק.

היום השני (יום שני, הרביעי בספטמבר 2006)

הפעם התעוררנו לקול משאיות, צפצופים וקריאות של ציפורים גדולות ורעשניות שנראו (ואכן היו) Vultures (איך קוראים להם בעברית? אני לא מאמין ששכחתי את המילה. אלו לא נשרים..) על גג פח של הבניין השכן:

בבוקר החלטנו כי אין לנו כוונה לבלות עוד לילה באותו מלון נידח, וגם מצאנו את המלון שהומלץ על ידי המדריך. לכן, בבוקר העברנו את האוטו למלון החדש (Wagelia Hotel), עשינו שם צ'ק אין כדי לדעת שיש לנו לאן לחזור, וחזרנו למלון הישן כדי לחכות שיאספו אותנו לראפטינג.

בשמונה בבוקר, אחרי ארוחת בוקר שכללה כמה מאפים שקנינו במאפיה המקומית, שהיא חלק מרשת שהיא עצמה מעין גרסא מקומית לבונז'ור (ודווקא היו מוצלחים למדי), הגיעו החבר'ה מהרפאטינג לאסוף אותנו.

התברר שאנחנו השניים היחידים שמצטרפים לראפטינג באותו היום. איתנו בסירה היחידה יהיה המדריך (שהוא הבן של הבעלים), בן דוד של הבעלים, בת דודה של הבעלים ועוד בחור אחד, כולם מתלמדים להיות מדריכי ראפטינג. בן נוסף של הבעלים בקיאק הליווי.

אחרי נסיעה מסמרת שיער במשך כשעה (למה מסמרת שיער? רכב מסחרי ישן ומקרקש שנוסע במהירויות בלתי אפשריות בדרכים צרות, עקלקלות, תוך עקיפות של משאיות ענק), הגענו לנקודת ההתחלה של הראפטינג, על נהר בשם Pacene.

מסלול הראפטינג עצמו, ביחס לראפטינג שעשינו בנילוס הלבן באוגנדה לפני כשלוש וחצי שנים, היה חביב אבל לא ממש מרגש (וגם לא ממש מעייף, השניים האחרים איתנו בסירה היו, כאמור, מתלמדים. ככאלה - הכריח אותם המדריך לעבוד הרבה יותר קשה, כך שאנחנו יכלנו לשבת באותם רגעים, להנות מהנוף ולא לעשות הרבה חוץ מזה..). עם זאת, הנופים מסביב היו מדהימים - צוקים גדולים וירוקי עד, עם ציפורים, קופים והרה הרבה ירוק.

באמצע גם עצרנו לארוחת צהריים שכללה הרבה פירות, הרבה ירקות ושאר דברים טובים, וגם יצא לנו לשחות במים הנקיים אם לא כל כך חמימים של הנהר.

אחר הצהריים הגענו לנקודת הסיום, שם אספו אותנו עם הרכב והחזירו אותנו ל-Turrialba.

גשר רכבת ישן עם ג'ונגל מסביב, באיזור בו סיימנו את הראפטינג

החבר'ה מנסים להרים את הסירה בחזרה לרכב

כשהגענו חזרה למלון, התקלחנו, הסתדרנו ו.. לקחנו את הג'יפ כדי לצאת ולהסתובב קצת.

בסופו של דבר, הגענו למסעדה יפהפיה אשר ישבה בראש אחד ההרים מסביב, עם נוף מרשים מסביב (כולל הר הגעש  הכבוי Turrialba). ארוחת הערב כללה סטייקים משובחים, ומרק אקזוטי שעד עכשיו אין לי ממש ממה הוא היה מורכב, אבל הוא בהחלט היה טעים מאוד. את הארוחה סיימנו בישיבה בגן המסעדה, עם הנוף הזה:

באותו היום גם עצרנו באחד משלל דוכני הפירות שעומדים לצידי הדרך, וקנינו (ב-500 קולונות, בערך יורו אחד), קילו שלם של פרי בשם ראמבוטה. מעין קרוב רחוק של הליצ'י, שהבלונדה אוהבת במיוחד. אחרי שחזרנו למלון מהמסעדה, כקינוח, שטפנו וניקינו את הרמבוטה, אכלנו כמה, ושמרנו את הרוב כחטיפים לנסיעה הארוכה שתכננו ליום שאחרי:

המשך  עלילות פורד והבלונדה בירח הדבש בקוסטה ריקה בפוסט הבא..

אני עובד על המגה-פוסט של קוסטה ריקה (כן, הוא עצום, וכולל גם עשרות תמונות). זה לוקח הרבה זמן ואין לי יותר מדי מזה, אז עמכם הסליחה ואנא התאזרו בסבלנות. אני מבטיח שהפוסט מגיע.

בינתיים, שכחתי שהיום בבוקר היה לי תור לרופא עור. הבלונדה החליטה, אחרי בדיקה מדוקדקת, ששתי נקודות חן (אחת על הגב ואחת בכף רגל שמאל) צריכות להעלם ולהשלח לביופסיה (Better Safe Than Sorry, אני מניח).

בכל מקרה, היום בבוקר עברתי את העניין, וגיליתי שבמקום סיפור של עשר דקות עם נסיעה לעבודה לאחר מכן, סיימתי עם שישה תפרים בכף הרגל וחמישה בגב, שאסור לי ללכת במשך שלושה ימים ושאוכל להסיר את התפרים רק בעוד שלושה שבועות.

מה אני אגיד לכם, תענוג.

כבונוס, ההרדמה המקומית שהשתמשו בה מתחילה לפוג עכשיו, כך שהגב וכף הרגל פועמים להם בגלי כאב בתיאום כמעט מושלם.

מצחיק להסתכל על פעולות כירורגיות בהרדמה מקומית. לא מרגישים דבר חוץ מאשר קצת לחץ, אבל רואים, כאילו מסתכלים על ER Night בערוץ דיסקאברי איך מורידים לך חתיכות מהגוף. מרגיש כל כך מוזר מרוחק ומנותק, ובעצם עושים זאת לגוף שלך.

אז מה אני עושה עכשיו? יושב על הספה (בלי להשען ועם הרגל למעלה, לא בדיוק תנוחת ישיבה אידאלית) ומנסה לעבוד (ותודה לאלי הטכנולוגיה על ה-WI FI, המחשבים הניידים, ה-VPN וגם על אביה של הבלונדה, איש טוב לב שכמותו, שהסיע אותי הביתה אחרי סיום הטיפול, ועכשיו מטפל בי כמות אחות רחמניה).

ובקשר לפוסט קוסטה ריקה - אני מקווה לסיים אותו היום, אם לא ייכאב יותר מדי ותהיה לי הסבלנות לשבת עוד כמה שעות מול המחשב אחרי העבודה )לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות במצב הנוכחי).