המיטה סתורה ואני מסרבת לצחצח את שיניי.

חוסר רצון, הוצאת התסכולים,

"מגיע לך טוב יותר, למה את לא ממשיכה הלאה?"

אבל כבר המשכתי. חודש שלם. היה ניכר שגם הוא.

עד אותו יום ראשון מקולל. כל הימים המקוללים נופלים על יום ראשון.

אני לא יודעת למה, מה יש בי שגורם לו לאיבוד שליטה כ"כ רציני.

"אם אני אבקש את תמשיכי הלאה?"

כי זה לא טוב לאף אחד מאיתנו. הוא הודה שהיחס מוטעה, שהדרך שהם פירשו את זה היא לא נכונה.

שאולי אני צודקת והוא אשם.

אמרתי שאשתדל.

"אז זה מוסכם?"

אני אשתדל

"זה לא מה שציפיתי לשמוע"

נו ראבק! כן!

"לא, ציפיתי ל"כן" החלטי יותר. אם אני חשוב לך ואיכפת לך ממני תעשי את זה בשבילי.

אם את אוהבת אותי."

כן. הוא הדבר הכי חשוב לי בעולם. איכפת לי ממנו.

אבל להשבע אני לא יכולה. אז מה אם אין לך שליטה על זה- גם לי אין שליטה על זה ברוב הפעמים.

"מאוחר, אני חושב שאני צריך ללכת"

לא.

"כן, איפה הבגדים שלי?"

בזמן שהוא מדבר, אני מלבישה את פלג גופו התחתון.

אני שומעת דברים כואבים שפוגעים בי כמו חיצים. לא ידעתי שהמצב גרוע עד כדי כך, שהתדמית כ"כ מגעילה.

אני גם שומעת הודאות, פתאום גם יש פן בוגר ואחראי בקולו.

הפתעה.

רק בבקשה, שהמצב יתוקן.

"בתנאי שאני לא אשמע ממך יותר"

לא.

"בבקשה תבטיחי לי שתקיימי את זה"

אני חייבת. הרי זה מעגל. הוא סובל ומספר את זה להם, הם עושים בזה כאוות נפשם הלא בוגרת והנבזית. ומעבירים הלאה יש לציין.

הנבזיות פוגעת בי, הוא פוגע בי.

"חשיבה נכונה"

אתה כ"כ מעצבן, ואני כ"כ אוהבת אותך. [אמרתי].

הריח שלך על המיטה עדיין והנוכחות שלך עדיין פה.

הלילה היה שלנו והיום הקרב (יחל בעוד שעה לערך) כבר יהיה שונה כמו שהיה מספר פעמים.

בסופה של הפרידה מצאנו את הדרך אחד אל השני.

אבל הפעם הבטחתי, כי אתה חשוב לי.

הפעם אני לא אשתמש בנשק הזה שלי, הפעם אניח לך.

אניח לעצמי.

אשאיר את החיים האלה מאחורי. את השירים האהובים והנוסטלגיים אמחוק מחר ישר כשאתעורר ואת הדיסקים אגנוז עד שיהיה קל יותר להאזין להם.

הבלוג יפסיק להיות פעיל כי אני מתחילה חיים חדשים. אחרי שנה ושלושה חודשים אני מרגישה שזה סופי.

הכל בשבילך.

ויותר מהכל- הכל בשבילי. אדע שמגיע לי יותר. אדע שעשיתי כבקשתך וגרמתי לך להתקרב (או להיכנס יותר) לאושר.

היית פנטזיה, הזיה, חלום, בועה, בריחה נהדרת. נתת לי השראה לכתוב.

אולי אשים במעטפה את כל המדובר עליך ואעביר לך בימים הקרובים.

בשבוע הבא אתחיל ללמוד נהיגה. אחדל מלימודי הכימיה (כי קיבלתי פטור), אלמד לכימיאדה (כי עליתי לשלב שני), אתחיל את עבודת הגמר שלי.

בלעדיו ובלעדיו. לבד בעולם. ללא הבלוג.

זהו הסבר למה אני סוגרת....סיומה של תקופה ארוכה. משימתי עכשיו היא להשקיע בלימודים ובחברים שתמיד שם ואולי לרכוש לי גם כמה חדשים.

להתראות לכם קוראים יקרים שלי. להתראות לחיים הישנים המאוסים. להתראות אהבה שלי.

היה לי העונג גם עם כל רגעי המשבר והבכי. פה הייתי אני.

בכאב ובאהבה אין קץ.

שירה

לקח לי כמה ימים להחליט איך לסיים את זה.

אני סוגרת את הבלוג ולא חוזרת לכתוב בו.

הבלוג לא יימחק (אלא לאחר שלושה חודשים ללא שימוש)

תודה לכולם

אוהבת

שירה

זה היה שבוע מלא חוויות. חלקן כואבות אבל זה היה גם שבוע מלא בתובנות חשובות.

קודם כל, אפתח במכתב למישהי שאני חבה לה הרבה מאוד. וסביר שלא תקרא אותו לעולם.

מפקדת יקרה

קשה להאמין שאת מבוגרת ממני בפחות משנתיים לא רק מעצם תפקידך, סמכותך והאופן בו פיקדת עלי אלא גם החוכמה הרבה שלך שאינה מתבטאת רק בתואר שלך בכימיה ובציונים שלך בכימיה ופיזיקה.

עונג גדול היה לי לדבר איתך אז את אותה שיחה בלילה, כשלפני כל מילה שיצאה לי מהפה הייתי צריכה לומר "הקשב המפקדת" ואפילו לא ידעתי את שמך אף כי ידעתי אותו מהרגע הראשון שראיתי אותך.

הטפת לי, ביקרת אותי, ירית בי חיצים כואבים אבל צדקת. אנשים שמכירים אותי חיים שלמים אמרו לי מה שאמרו אחרי ארבעה ימי היכרות בלבד.

בכיתי, סיפרתי לך על הבית ועל האהבה שלי לכימיה וכשהתחלנו לדבר וסיפרת לי אודות לימודי הכימיה שלך והמעבדה שיש לך בבית שקיבלת ליומולדת 18, הרגשתי הכי מחוברת אליך בעולם. המשפט "כימיה זורמת לי בעורקים" שבה אותי כמו גם העונג שעבר בך שהזכרתי את הקורס בכימיה אורגנית שלמדתי. פשוט הבנת אותי.

אמרת שנדבר על זה אח"כ, ולא דיברנו. ואני מרגישה קצת החמצה בנוגע לזה.

סיפרתי לי שהתנדבת ואימצת וירדת בלימודים, שהגעת לשלב ג' בכימיאדה, שאת יכולה לתת לי את הטלפון שלך אחרי שהכל ייגמר כי אני צריכה לדבר עם מישהו ואני רק חשבתי כל אותו זמן (גם אחרי שהרצת אותנו וכעסת נורא אחרי איחור של עשר שניות) איזו מפקדת אדירה יש לי, איזה בנאדם מדהים את.

אמרת לי דברים כואבים שאני צריכה לשנות בעצמי, שאני חיה בסרט, שאני לא בסדר. והפעם בגלל ההערכה העצומה שיש לי אליך החלטתי לשנות. החלטתי להאמין שאת צודקת ולא לזלזל ברעיונות האלה שנראו לי מופרכים עד כה.

אחרי השיחה הזאת, ואחרי המסדר בלילה ניגשתי אליך ואמרתי לך תודה על כך שהערת את תשומת ליבי כי לא הייתי מודעת לרע שבי.

היה לי רע, בכיתי ברוב הימים. אבל עכשיו אני בוכה כי אני מתגעגעת אליך. כי היית האחות הגדולה שלי במשך חמישה ימים ועשית זאת נפלא.

אני מתגעגעת ליופי שלך, למבט הרציני ולעיניים הכחולות הגדולות, לגומות היפות האלה כשאת מסתירה את החיוך או מפגינה אותו, את הקול המעודד שלך שמהדהד לי בראש וברור שלא אשכח ואת ההרגשה שנתת לי שהשמיים הם הגבול.

היית יכולה להיות חברה טובה שלי, ואני שמחה שהייתה לי הזדמנות לחבק אותך כי לא יכולתי לומר לך בדרך אחרת מה אני מרגישה.

תודה לך נטלי. אני אוהבת אותך.

אפרופו צבא.

אתמול ביקר אותי ידיד טוב שהתגייס בתחילת שבוע שעבר, והיום ביקר אותי ידיד שהוא כבר כמה חודשים בצבא.

בקשר לראשון, הוא לא השתנה כ"כ. לא הספקנו לצחוק כי היינו גמורים מעייפות.

והשני נורא השתנה. הוא פשוט התבגר ועדיין קצת קשה לי לעכל את זה. איך בשלושה חודשים אדם משתנה ככה? מתי הוא מספיק לעבור כאלה דברים משמעותיים?

לאט לאט אני מתחילה להבין את משמעות הצו הראשון שלי (30.1 - עוד מישהו?) את משמעות הטופס הירוק שלי שיש עליו חותמת "עבר" במקום של המבחן התיאורטי.

אני מתחילה להבין לאן נעלם הלחץ שלי מכל דבר ולמוכנות שלי לדברים מסויימים ולתשוקה העזה הזאת.

אני לא יודעת אם אני יותר מצפה או מפחדת. בקרוב תהיה לי יומולדת 17.

תמיד חשבתי שגיל 16 הוא המעבר בין הילדות לבגרות ממש. שבגיל 17 מקבלים רישיון וזה גם גיל בסדר לשכב.

וגיל 15 תמיד נראה לי קטנצ'יק.

מאז ומתמיד היב'ניקים נראו לי עצומים ובוגרים, היום אני לא מסוגלת לעכל ששנה הבאה נהיה אנחנו במקומם. שהם הגדולים והבוגרים.

אני לא רואה את עצמי בוגרת.

ואי אפשר בלי עדכון קטן למצב הקיים

אז יותר קל

והגשם של נובמבר כבר נגמר

ואולי קיבלתי קצת פרופורציות פה בזמן שבכיתי שם

וברור שחשבתי ועודני מדמיינת וחולמת אותנו

והשמיים כ"כ יפים. ואני רוצה שתראה.

אבל משום מה, יותר קל לי.

אולי כי הבנתי חשיבותם של טוב ושל כבוד.

שבוע טוב

שירה