לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חיים, נו

there's no sign of life, it's just the power to charm


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2017

מחול אחרון ופרדה (מהבלוג)


אני נפרדת מהמרחב הזה בלי רצון. התחלתי לכתוב את הבלוג בשנת 2004, מחקתי את כל הפוסטים בגחמה אחת בשנת 2007, אבל מאז לא מחקתי דבר. הוא מהווה פיסה מן ההסטוריה שלי. הייתי רוצה לדעת שיש לי אותו לעד, לכתוב מידי פעם, לשלוח לחמי על פני המרחב הוירטואלי. להקיא משהו מעצמי ולהשאר מרוקנת ממנו, מרוקנת בכלל. 


בשנים האחרונות כתבתי כאן מתוך רצף תודעה. לא ערכתי את עצמי. רוב הקטעים שפרסמתי כאן הם טיוטות ראשונות, שאת חלקן נסחתי לראשונה בתוך תיבת הכתיבה של הבלוג. פלטתי את חלקים פצועים של עצמי, בבטחון, בספונטניות ובחופש, וגם מתוך חשש לאנונימיות שלי. 


נעזרתי לא פעם בסבסטיאן, בבחור האדום, בחתול וכן במפלצת, בכותב התגובות האנונימי. וגם באלו שפעם היו, והיום כבר לא, אבל מקומם לנצח בליבי. לעיתים כאב לי מידי להגיב, אבל התגובות שלכם היו חשובות ומשמעותיות לי לאין ערוך, ואני אתגעגע מאד.


תודה רבה על הכל, הייתם לי לנחמה. המקום הזה היה לי לבית, וכואב לי לעזוב אותו כל כך. 


 


אני נפרדת עם חלק מקטע שכתבתי פעם. קטע אחד מיני רבים שלא פרסמתי כאן, ועכשיו מאכזב לחשוב על כך. 


 


"הפסקתי לחשוב,  אך לא הצלחתי לכבות את מפעל הקוגניציה של כתפי. באופן כאוטי המחשבות הכבויות התעוררו לנוכח סכנה קרבה, ופרחו במטע האימה שבא עלי. ראיתי את עצמי מהצד, גוף יושב בכבדות ודומם, לא גבר ולא אישה, רק חומר שמנסה לקבוע שוב שליטה על זהותו. העצב נדף ממני כמו גז רעיל, יכולתי להרגיש את אפשרות העצירה מתרחקת עם כל מחשבה מטרידה שצומחת מתוכי ותופסת את מקומו של ההיגיון.


ברגעים האלה אני מצפה, תמיד אני מצפה, שכל שזולג ממני יחדור את קווי המתאר של הגופים שנותרו חיים. שהחלקיקים של עצמי יבקשו ויצליחו להתלכד עם היתר, לפלח את הרקמות הבתוליות של גופם ונפשם וללמדם על הפחד. אבל משאלת ההבנה לא יכולה להתגשם כשאני לא גבר ולא אישה, ולא אדם ולא חיה, אני תחנת רוח של פחדים.


אבל היה לי מפלט. הייתי פורשת את הפחדים כמו שטרות לא מסומנים וסופרת. סופרת את מקרי הרמייה, את הנטישות, את מה שניתן לי ואת מה שנלקח, את החלקים השפויים של עצמי, שהלכו והגדילו את מספרם.


כך, במשך שנים, הייתי מנסה, ולימים מצליחה, לאסוף את השיירים שלי עצמי, לבכות אותם, להבין  אותם, לבנות מחדש מהמסד. לנסות
ולתבוע בעלות על החיים שקיימים עבור הגוף הזה יש מאין, לומר למחשבות לחזור לתנומתן, ולהיפרד."


 


אני



נ.ב

עדיין לא החלטתי אם אפתח בלוג נוסף, אבל אתם מוזמנים לכתוב כתובות מייל בתגובות ואכתוב לכם במידה וכן. 

נכתב על ידי אני ואני , 27/12/2017 20:11  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  אני ואני

מין: נקבה

MSN:  91963




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאני ואני אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אני ואני ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)