מחשבות רבות מסתובבות לי בראש... יותר מדי דברים קורים בו זמנית... רוצה לבכות אבל כל הדמעות כבר נגמרו מזמן.. נכנסים לחופש ויודעים שהאנשים היחידים שתראה זה המשפחה ואנשים שנתקלתי בהם במקרה.... מרגישה לבד ואל תגידו לי שזה לא נחנו כי זה כן.. אתם אולי לא שמים לב שכל שישי אני יושבת לבד בבית ובוכה... כל צהריים אמא מנדנדת מה אני עושה היום ואני עונה לה לא יודעת.... ועכשיו בכלל שהרגל לא מאפשרת לרקוד הדבר שעשה אותי הכי שמחה ועזר לי להוציא את כל העצבים נלקח ממני.... מרגישה עוד יותר לבד....
לא יודעת מה לעשות מה לשנות מה להוסיף כדי שאנשים ישימו לב אלי כדי שאנשים יזמינו אותי לצאת בשישי בערב שאחר הצהריים יהיה כל יום עם מישהו אחר ולא תקוע באיזה בייביסיטר עלוב שהייתי חייבת לעשות כדי לא להישאר עוד פעם 24 שעות סגורה בבית וכדי ולהפסיק לשמוע את השאלות של אמא ואבא למה אני יושבת כל היום בבית ולא מסתובבת עם חברים... מה הם לא מבינים שאין לי שהפעמים היחידות שאני בחוץ זה כי אנשים צריכים ממני משהו ואני כמו מטומטמת כל פעם נקלעת למצב הזה שוב מאמינה שהפעם יהיה אחרת... שהפעם הם באמת רוצים להיחוות בחברתי... אבל לא כל פעם אותו דבר מתנהגים כאילו הם חברים שלי וברגע שאני עושה את מה שהם רוצים הם שמים עלי זין ועושים פרצוף כל פעם שהם רואים אותי...
מה אלוהים מה עשיתי שזה מגיע לי למה אני צריכה כל ערב לשת לבד בבית ולבכות... למה אני נחשבת החרשנית וככה אנשים רואים אותי... זה לא אשמתי שאני רוצה לצאת משהו בחיים שלי שאני באה ממשפחה שמשקיעה שזה בא לי בקלות ולא בגלל שאני יושבת בבית 24 שעות ולומדת לא בשעות האלה אני בוכה... למה כשאנשים רואים אותי הם רואים אותי בתור ליאור החרשנית ולא בתור פשוט ליאור מה אני לא בן אדם אין לי רגשות... אני לא רוצה דברים?!?!?!?!?! למה שאנשים צריכים לבכות הם באים אלי ואני מקשיבה ועוזרת אבל שאני צריכה אוזן קשבת רק הכרית מוכנה להקשיב!!!! ואני מבקשת אל תגידו לי שזה יעבור זה סתם יפתח ציפיות איך נהייתי מהילדה הכי מקובלת לשכבה בשנה אחת לזאתי שאף אחד לא מכיר... אלוהים עזור לי עזור לי למצוא את האנשים שבאמת יישארו לצידי כשאני אצטרך ולא יברחו את האנשים שאני יוכל להגיד שהם באמת חברים....
אוהבת ושמחתי לפרוק מעכשיו זאת הכתובת פה כל יום (מקווה)
ליאור
הילדה שרוצה להיות פשוט ליאור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
