אני לא מבינה למה אני צריכה בכלל להיות במצב הזה. אלוהים אדירים. תעצרו הכל אני רוצה לרדת מהרכבת הזאת, הכל נמצא אצלי על המסלול המהיר לאבדון או שיגעון, הגבולות תמיד היו צריכים להיות כאלה מטושטשים בעיניי אבל גלויים כל כך לכל אדם זר שעבר ברחוב.
אני לא בחרתי לחיות את החיים האלה. אני לא רציתי להישאר לבד בגיל 18 ולהתחיל לחפש לעצמי דרכים במדבר הזה, אין שביל במדבר. הכל חולות, הרוח מעיפה את השביל שבו הלכתי לקיבינימט ואני מסתכלת אחורה ולא מצליחה לראות את הצעדים שלי עצמי.
באיזה תחנה לרדת? איזה תסכול.
יש משפט שמתנגן לי עכשיו בראש, "אלוהים נותן לאנשים להתמודד רק עם דברים שהם יכולים להכיל". ראבק, מי קבע את הקביעה המטופשת הזו?
מתי בנאדם אומר לעצמו דיי? איפה הסף? מתי הוא מגיע?
אני לא יודעת כבר... מה עוד חסר שיקרה..?
המוות כבר לא משחק תפקיד כזה מרכזי. אנשים מתים וזו עובדה. החיים ממשיכים על המסלול המהיר ואף אחד לא מסתכל אחורנית.
אלוהים אדירים, מרוב שהחיים האלה כבר כאלה לא מפתיעים המוות הפסיק מזמן להיות סף השבירה. באמת שזה כבר לא מזיז לי. אותי מעניין מה קורה בחיים עצמם. עם איזה בעיות צריך להתמודד ביום יום ועד לאיזה רמה אפשר לסבול את כל הדבר הזה?
אני לא חושבת שהתאבדות הייתה אופציה בפניי אם דודה שלי ואמא שלי לא היו קופצות מאיזה חלון. למה תמיד איכשהו המוצא מגיע לשם?
זו לא גחמה מטופשת, זו לא מחשבה ילדותית. ברגע שהמוות דפק על הדלת בצורה הזו פתאום התאבדות נראית לי כמו אופציה כשמגיעים לסף השפיות. זה ממש דפוק.
אני מרגישה כלואה בתוך גוף של ספק אישה, אני מרגישה כאילו אני צריכה להתמודד עם צרות שאנשים בני 50 לא עוברים.
אולי אני עושה מהומה על לא מאום?
אני פשוט מתוסכלת. יושבת לי באמצע הסלון והחושך עוטף את כולי.. יושבת ומנסה לפתור בעיות שיצרתי במו ידיי ... נמאס לי.
למה אני לא יכולה לשים רגליים על איזה שולחן קפה מעפן ולהשען אחורה..? לנשום את האוויר ולא להיחנק מעצמי?
לעצום עיניים ולראות את מה שהאנשים הנורמלים רואים.. פשוט כלום ושום דבר...
אנחנו בסך הכל גוף בעולם הזה, והכל זה שטויות בתכלס אם חושבים על זה.
זה מזכיר לי כשהייתי ילדה וכל עולמי היה "נחרב" עליי, אז הייתי יושבת וחושבת "יאללה, מה כבר יעשו לי, הרי לא יהרגו אותי. בסופו של דבר זה ייגמר".
לאן כל זה נעלם? הרי בסוף נמות ככה או ככה. עם חובות, עם חסכונות, בלי נכסים, עם 700 בתים, מאוהבים, מתוסכלים, צעירים, קשישים, עם סילקון בציצי או עם אף עקום. בסוף אנחנו מתים. אז מה זה משנה מה קורה על הכדור?
למה צריך להפוך את הכל לסוף העולם ולקץ כל הימים? אפוקליפסה זה כאן חברים. אתם לא שמים לב אבל כל מה שקורה כאן זו בסך הכל הדרך אל הבור. אז מה זה משנה ראבק??
אפריל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אַפְּרִיל