תעתועים

כבר באוטובוס אלייך ידעתי שמשהו לא טוב קורה. הנוף המוכר התחלף
ומהחלונות נשקפו תמונות שלא הכרתי. חשבתי עלייך ואיך שהיית צוחק שגם ככה אני אף
פעם לא זוכרת בעל פה איך מגיעים, ושאיתי כל נסיעה בתוך העיר מרגישה כמו בארץ אחרת.
הזיכרון הזה פתאום הכאיב.

יום אחד הגעת וסיפרת לי שהכרת מישהי מדהימה. שהשיחות בינכם אינסופיות, ושאף פעם
מישהי לא הבינה אותך ככה- כמוה. שנייה לפני שהברק בעיניים והמחנק והכאב בטן התפרצו
מתוכי לבכי נורא- חייכת אלי עם החיוך הממזרי הזה שלך, זה שיש לך כשאתה יודע שהלכת
יותר מדי רחוק. חיבקת אותי ואמרת לי שזו אני, הבחורה הזו.

כעסתי אבל שמחתי שיש לי אותך.

האוטובוס המשיך לנווט בדרכים הזרות ואני חיפשתי את השלט שלנו. השלט
שבו הייתי מתקשרת להגיד לך שאני קרובה ואתה היית יוצא עם האוטו לכיוון שלי, כדי
שאני לא אצטרך לחכות לך הרבה זמן. כשהגעתי לשלט, התחיל לרדת גשם. גשם מגעיל כזה,
מדברי, תערובת של חול ולכלוך וחרקים קטנים. לא הצלחתי לנשום.

האישה שלידי לא הסכימה לסגור את הווילון, דרך הזגוגית יכולתי כמעט
להרגיש את הגשם שוטף את כולי, נהיה לי קר ורציתי שתהיה לידי. שתגיד לה משהו. בסוף
שתקתי.

חיפשתי את הנייד להתקשר אלייך שתצא, ונגמרה לי הבטרייה, הלוואי שתדע
לעשות לבד את החישוב ותחכה לי שם.

האוטובוס עצר כמה מטרים אחרי התחנה שלנו. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי אבל
לא הגעת.
אישה אחת שעברה לידי פעמיים עם הרכב עצרה בפעם השנייה ושאלה אם הכל בסדר, ואם אני
אולי צריכה עזרה או להגיע לאיזשהו מקום. לא יודעת למה עניתי שלא, חשבתי שהתעכבת
רגע ועוד מעט תבוא. היה קור אימים אבל הגשם הפסיק, כמה ילדים צעקנים עברו לידי
וביקשתי מהם להשתמש באחד הפלאפונים כדי להתקשר אלייך. הם עשו פרצופים אחד לשני
ובסוף נתנו לי, אני שונאת לבקש טובות מאחרים. חייגתי את המספר שלך ואמא שלך ענתה
לי. אף אחד, אף פעם לא עונה למכשיר שלך.

היא בכתה ונתנה לי את אבא שלך, שבכה ונתן לי את אח שלך שבכה וכבר לא דיבר.
לקחתי מונית מהתחנה לבית החולים, אבל לא נתנו לי לראות אותך.
בשלב הזה מכניסים רק בני משפחה.

לפני שנהרגת חשבתי שתמיד נאהב. האמנתי שאהבה זה כמו חומר, ולפי המדע
חומר אף פעם לא יכול להיגמר. עכשיו אני יודעת ששום דבר הוא לא לתמיד.