רונן מדהים.
הוא אוהב וסבלני ומכיל ומקבל אותי עם כל השגעונות שלי.
עם כל השריטות שלי.
ואחת מה"שריטות" האלה, היא שאני לא רוצה ילדים. לא רוצה.
מעולם לא רציתי.
לעולם לא ארצה.
והוא רוצה. ודיברנו על זה. גם לפני החתונה, גם לפני כמה שנים, גם לפני כמה חודשים וגם אתמול.
והוא חזר ואמר: "כן, אני רוצה. אבל אני יודע שאת לא, וזה הגוף שלך, ואת היחידה שתחליט מה כן ומה לא יקרה בגוף שלך".
כל כך פשוט. כל כך חכם. כל כך מקסים.
עמדה כל כך מכבדת ומכילה, כל כך נכונה.
ועדיין, עמדה שמאוד קשה לי לקבל, כי אני לא רוצה לחיות בתחושה שאני מונעת ממנו.
"חייבים לגשר על זה!" חזרתי ואמרתי לו. "אני לא יכולה לחיות בתחושה שאני מונעת ממך משהו כ"כ מהותי!".
"איך לגשר?" הוא שאל, אחרי שהבהיר לי שאין איך לגשר על זה. ובאמת, לא הייתה לי תשובה.
"הכל בסדר, השלמתי עם זה שלא יהיו לנו ילדים", הוא אמר. אמר ושבר לי את הלב. כי הדבר האחרון שאני רוצה בחיים שלי, האחרון, זה ילדים. אבל אני אוהבת את רונן כ"כ, ואני כ"כ רוצה שהוא יהיה מאושר. זה לא סתם ספה או איזה גיטרה שאני אומרת לו עליהם "לא", זה אשכרה ילדים. החלטה משמעותית, אולי אפילו בלתי הפיכה (עוד 10 שנים כנראה שכבר לא נוכל להביא ילדים הרי...).
ומה אם אמות? אשאיר אותו לבד לגמרי?
מה אם ניפרד עוד 10 שנים, והוא כבר יהיה במצב שזה "מאוחר מדיי" בשבילו?
מה אם אני בעצמי אתחרט עוד 10 שנים?!
"אפשר לאמץ", הוא אמר. כל כך פשוט. כל כך חכם. כל כך מקסים. ועדיין, אני לא רוצה.
"אני בקושי אוכל להכיל ילד משלי. אתה רוצה שאכיל ילדים של אנשים אחרים?" שאלתי אותו.
ולכולם סביבי כבר יש ילדים.
ואני עוד שנייה בת 29.
והשעון הביולוגי מתקתק...
וכל הפוסטים המתקתקים-מחליאים האלה בפייסבוק על התינוק החדש, המשקל שלו, הפליטות שלו, הפיג'מה שלו.
כל הפוסטים של האמהות טרוטות העיניים שמעבירות לילות ללא שינה, אבל כ"כ מרוצות ומאושרות ומבסוטות על החיים שלהן, כי "לא הבינו מהי אהבה" עד שנולד להן הילד.
אני מסתכלת על זה וחושבת לעצמי: איזה בולשיט.
זהו, מעכשיו אין להן חיים. נגמר. יש בנאדם קטן שתלוי בהן, מעכשיו ולנצח (כן, גם אחרי שיעזוב את הבית), והן בחרו לעצמן תפקיד חדש בחיים, נוסף על כל התפקידים שהן צריכות למלא. תפקיד שלא נגמר לעולם. תפקיד שאין לו ימי חופש או ימי מחלה, ושאתה נפטר ממנו רק בקבר.
התחייבות לנצח נצחים.
התחייבות כזו שלא קיימת סתם, "ברקע", אלא אשכרה דורשת ממך אלף פעולות יומיומיות, ולפעמים גם יותר מזה.
התחייבות שדורשת ממך לילות בלי שינה. שגוזלת לך את כל החופש. שמונעת ממך פעולות ספונטניות, יציאות, אורח חיים מסוים.
התחייבות שאי אפשר לסגת ממנה או להתחרט עליה.
אני לא רוצה את זה.
ועדיין, אני לא יכולה שלא להרגיש את הלחץ החברתי הזה. לא יכולה שלא לחשוב על זה שרבאק, אני כבר בת 29, ואם לא עכשיו - אז אולי לעולם לא. ומה אם אתחרט?
ומה עם רונן?
למה אני לא כמו כולם?
למה אני לא יכולה לרצות ילדים וזהו?
למה אני שונאת להיות עם המשפחה שלי?
למה הכל כל כך מעיק עליי ואין לי סבלנות לאף אחד?
מה לעזאזל הבעיה שלי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
