וואו, לא כתבתי מלא זמן.

אני באמת שלא עומדת בזה יותר ולאט לאט, אבל בצעדים גדולים, אני מבינה מה גרם לאסף לארוז את עצמו ולברוח מכאן, לפתוח דף חדש.

אם הייתי יכולה הייתי מוחקת את כל האנשים מרשימת הטלפונים שלי, מעלימה אותם מהעיר שלי וגורמת לכך שלא אצטרך לראות אף אחד מהם יותר. לא אומרת למחוק את העבר, כי עבר זה חשוב- אבל למחוק את הדרמות ואת האפשרות להתקל בהם. למחוק את הצורך בשיחות הבהרה דרמתיות, בלסגור נושאים, בלפתוח חדשים, בללבן עניינים ובלהגיד לאנשים חד וחלק מה אני כאדם באמת חושבת עליהם.

בזמן האחרון לא בא לי לראות את כולכם יותר. המרגש משעמם אותי, המצחיק נראה בעייני מגוחך, החכם לא יודע בכלל על מה הוא מדבר, האכפתי כל הזמן פוגע...

נראה לי שבמקום מסויים הסטנדרטים שלי גבוהים מידי- אני מסוגלת לסכם יחסים שלמים עם גבר בשבוע, לדעת אם אנחנו מתאימים לפי נשיקה אחת, לראות אם יש לזה עתיד לפי פגישה אחת ולהמשיך לקרוא ספרים שנותנים לי תקוות מזכוכית שאולי דברים כאלה באמת קיימים, שאולי באמת יש דבר כזה "ניצוץ" ואולי באמת יהיה לי "קליק" ראשוני ומופרע עם בנאדם שיראה לי עולם שלא הייתי רואה בלעדיו [וראינו לאן הצד ההרפתקאני שבי לקח אותי בפעם האחרונה- לפרוץ לתיכון שלי (ושילמתי על כך במלא כחולים ברגליים)], שבמבט הכל יהיה ברור, ששום דבר לא יהיה מסטיק, ששום דבר לא יהיה מאולץ או בכוח או אני לא יודעת מה, שיזרום ב100%. כמה אוטופי...

הכל מכעיס אותי, פתאום לקלוט כמה האנשים סביבי שבירים, רקובים, מכוערים, מלוכלכים, מתפוררים.. כמה שקרנים וכמה מזבלים בשכל וכמה אובססיביות וצביעות נשפכת מכל עבר. ולמה בכוח!?

בא לי פשוט להמחק. להגיד דברים בלב הכי לא שלם בעולם עם דמעות בעיניים, אבל להיות הכי רצינית ואדישה בעולם. זה יותר טוב לשנינו. למרות שחמש דקות אחרי שניתקתי את הטלפון רציתי להתקשר ולהגיד לך "על מי אני עובדת..." אני לא יכולה עם זה יותר, הקרע הזה בתוכי. אני לא עומדת בזה. אני כל כך כועסת וכל כך פגועה, באמת פגיעה של שנים וחודשים שסחבתי איתי, שלחלוטין רמסה אותי ברמה כזאת שאחרי שנגמר הייתי צריכה לבנות את עצמי מחדש, אתה מבין את זה?! מבין שאני לא מסוגלת סתם ככה? אתה אידיוט או משהו?!
נמאס לי מכל הסיפור הזה, ובאמת שאם הייתי יכולה הייתי עושה טובה לשנינו ונעלמת. אבל אני לא יכולה. ואתה באמת שלא הוכחת את עצמך אפילו פעם אחת שמגיע לך אותי, שאתה לא כמו שהיית, שאני לא אעשה טעות. אני באמת פשוט חושבת שזה לא מתאים וזהו. אז זהו. למה בכוח. תעזוב אותי כבר, לפעמים צריך לוותר על משהו שאתה ממש אוהב כדי שיהיה לו טוב יותר, גם אם זה בלעדייך. וכואב לי גם. כל הזמן.

וכואב לי הכל
אני לא יודעת אם זה נפשי או שהגוף שלי באמת מתפרק טוטאלית
כואב לי הכל ונמאס לי מהכל ואני נכנסת לדכאון שוב ונמאס לי כבר מהשטויות האלה. נמאס לי.
באמת שבא לי רק להעלם.
בא לי להעלים את ההרגשה של עייפות וכאב ופשוט ללכת וללכת וללכת לשומקום ולשום סיבה. בלי פלאפון ובלי לדאוג ובלי להתעצבן ובלי לסנן ובלי לחכות ובלי כלום, פשוט לאטום את הכל הרמטית. לא להרגיש שומדבר.

אני רוצה את ג'ינג'י. אני מטומטמת שבוכה בגלל חתול אבל היום כשהייתי אצל סבתא באתי לשאול אותה "מה, איפה ג'ינג'י?" כי אף אחד לא בא לקבל את פניי אבל אז קלטתי שלא ושתקתי.
אם היה לי חתול או כלב אתם לא מבינים כמה הייתי אדם יותר סובלני, יותר שקט, יותר רגוע. כמה הייתי נכבת מהר יותר כשהייתי מתעצבנת, כמה משהו היה מרגיע אותי, כמה הייתי פחות נתונה למצבי הרוח המזדיינים שלי.

אז זהו, אני במצב של "נמאס לי" כרגע. במצב של "לא רוצה".
אם היה עכשיו אזרחות הייתי מצפה שבמצב כזה מישהו יקרא את זה ויגיע אלי הביתה, יכניס לי כאפה, ינער אותי ממש חזק ויחבק עד שלא תהיה לי ברירה ואהיה חייבת לחבק בחזרה. אבל אני חיה בסרט.

שימות הכל.