הרבה אנשים מגיעים במהלך חייהם לצמתי דרכים, בהן עליהם לבחור בין דרך אחת לשנייה. אחרי שבחרו בדרך בה ילכו, מלאי כוח רצון, מוטיבציה ואמונה בבחירה שלהם, הם משנסים מותניים ומתחילים לצעוד בה. הם הולכים בדרך ימים ולילות, שבועות, חודשים ואפילו שנים, אבל לפעמים הם מגלים, שבחרו בדרך ללא מוצא
חלקם יתיישבו על הקרקע ויאמרו "טוב, נגמרה לי הדרך. כנראה שאני יכול להגיע עד לכאן, זה כל הפוטנציאל שלי, זה כל מה שיש לי, זה כל מה שנועדתי לעשות".
חלקם האחר, יאחזו את ראשם בכפם, ינענעו אותו מצד לצד, מצד לצד, ותוך כדי אנחות עמוקות יאמרו שוב ושוב "איזה באסה! כל הזמן הזה ידעתי שאני צריך בכלל ללכת שמאלה, למה לעזאזל הלכתי ימינה בסוף? איזה טעות! כזה טיפשי ומפגר וחסר שכל! אני לא מבין למה עשיתי את זה, איך לא ראיתי את זה קודם?! אבל למה?".
יהיו כמה שיתקעו יתד בקרקע ויכריזו  "אולי הייתי צריך ללכת בדרך השנייה, אבל בתכלס- מי מבטיח לי שהדרך הזאת היא לא דרך ללא מוצא גם כן? לא חבל להתאמץ, לעשות את כל הדרך בחזרה, לבזבז את כל הזמן הזה ובסוף לגלות שגם היא טעות? עזבו שטויות, אני לא זז מפה. נתחיל לטאטא קצת את החול, נקים פה איזה אוהל, יהיה בסדר"
ורק אחדים, יבינו, או אפילו יקומו יום אחד מהרצפה, יקפלו את האוהל, יזכרו שוב בכל המוטיבציה והרצון שלהם להצליח, יעשו סיבוב פרסה, יתאמצו וילכו בחזרה- ימים ולילות, שבועות, חודשים ואפילו שנים, יגיעו לצומת הדרכים שבה טעו לראשונה, וינסו ללכת בדרך השנייה. 

"גם מסע בין אלפי קילומטר מתחיל בצעד אחד"
(מאו לסה לונג) 

שלג.