יש לי בחילה.
לא יודעת אם מעצמי או מהסביבה או מהאנטיביוטיקה המזויינת, אבל יש.

היה לי כל כך טוב ושלם ונכון. ואז הוא הלך, והיה כל כך רע וחסר ומפחיד. מצד אחד החופש הזה מבורך ומצד שני כל כך זר ומנוקר.

זה לא יצליח לי עם אף אחד אחר.. רק איתו הצליח, היה בזה קסם. אבל אם יבוא אחד אחר- זה לא יקרה.

אני גם לא חושבת שיבוא כי... ככה נראה לי. וזה דיי מוזר לי שאני בשוק שוב, שאני פנוייה, שאני אפשרית. נראה לי כל כך אבסורדי... שאם מישהו אי פעם יתחיל איתי- אז באמת יהיה לזה סיכוי.

והמחשבה הזאת, של לצאת בלעדיו ולקום בלעדיו ולנשום בעלדיו ולהתמודד בלעדיו מפחידה בטרוף.

אז אני חייבת להפסיק לחשוב.

יעבור עלי חרא שבוע, בנוסף על זה שכבר עבר... אני אהיה לבד, אשב כמו בטטה בבית כי אין עם מי לצאת. ואצטרך להגיד לכל העולם שנפרדנו, ונגמר, ושאין יותר שנינו. אלא רק אני והוא.

זה צעד קשה.

שלג.