הנסיך הקטן עשה לי חשק עז לכתוב פוסט. לכתוב, לשם שינוי...

אז התיישבתי וניסיתי לכתוב מהלב, את מה שאני מרגישה, רואה ורוצה- כמו פעם. כבר שכחתי איך עושים את זה.. הוא דיבר בפוסט שלו על זה שהתחיל לו פחד מכתיבה, לי היה פחד כזה מזמן- אני כבר בשלב של אחרי, בשלב הזה שמפסיקים לכתוב בו.

עם פלרמו ברקע והמון המון תחושות בלב החלטתי באופן אמיץ לנסות לפרוק שוב, הכל. בלי לחשוב עליכם שקוראים, כי זה בשבילי ואם הבלוג הזה לא בשבילי הוא בשביל אף אחד ועדיף היה שהייתי סוגרת אותו מזמן.

"יש שירים שמישהו כבר שר אותם מזמן
אבל אתה כותב אותם ראשון..."

אח.

זה נורא מוזר לי לסיים קשר. אחרי 3 שנים... זה אומר- 38 חודשים [לא, אני לא נכה. היינו 3 שנים וחודשיים] של לקום בבוקר ולקבל הודעה של "בוקר טוב" וללכת לישון ולקבל הודעה של "לילה טוב".. ההתנהגות של האדם משתנה בטרוף כשהוא בקשר, אני מבינה את זה רק עכשיו.. איך אתה מנתק את עצמך מצדדים שלך, מעצמך. נהיה לא פנוי כזה, מדכא כל רצון לעשות משהו אחר. אחרי 38 חודשים של דיכוי אתה פתאום משתחרר בבת אחת. זה כמו לצאת מהכלא, רק בלי כל תהליך השיקום שבדרך. השוק הזה, ההלם תרבות. פתאום לגלות שבעצם הכל השתנה, שכולם התקדמו והתפתחו ואתה נשארת גבעול בודד ששתלו אותו באדמה לא עשירה במינרלים. כשאתה פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמך, לאן ללכת, לאן לברוח.. יש כל כך הרבה אפשרויות וכל כך הרבה אופציות וכל כך הרבה דרכים שאתה מפתח אגרופוביה. הולך לאיבוד, טובע בכל כך הרבה תחושות שבמקום לגרום לך לטוב גורמות לך למפחיד, לחריג, לחרדה ולכל השטויות שלך לצוף שוב- כל הדברים שחשבת שהתגברת עליהם. פעם הייתה רק דרך אחת ללכת בה והיה רק דבר אחד נכון לעשות בכל יום, ובכל רגע שבו היה בלבלול קל היה לך על מי להשען ועם מי להתייעץ כדי לחזור למוטב, היה הרבה יותר קל לא לפחד ולא להבהל ולא להתחרד כי הרגשתי לא לבד..

פתאום ההוא זורק מבט, וההיא מנשקת וזה מתחיל איתך, למה את לא זורמת? ואני כולי מפגרת מאחור ביחסי חברה... לא זוכרת איך מתחילים קשר ואיך מתנהגים כדי לגרום למישהו לחשוק בך ובכלל, כל כך הרבה דברים השתנו מאז שהייתי רווקה שאני לא בטוחה שאת הדברים שאני זוכרת עושים גם היום.

לשכב בפגישה השנייה, לא. את תגרמי לו לחשוב שאת רק סטוץ... את לא סטוץ, את נפש. איך תסבירי שאת לא בנויה לזה בלי לצאת לא זורמת?! את רגישה... חושבת שכשמלטפים עושים את זה כי את הכי יפה בעולם ושכשמסתכלים בעיניים עושים את זה כי מרגישים הכי הרבה בעולם וכשמישהו מתענג על המגע שלך זה כי הוא רוצה למות בזרועותיך... והכל כל כך תמים וטהור אבל זאת רק את.

אז תשכבו בפגישה השלישית.

וברקע התחלפו כבר כמה שירים...

"אני כבר מגיע, אני כבר נמצא"

אם לא תתני לו בפגישה השנייה, הוא יבין שאת לא כזאת קלה. אם הוא יחפש סטוץ אז הוא ילך צעד אחד אחורה ויעלם, אם הוא מחפש משהו רציני הוא ישאר, כי הוא לא מחפש את החור שלך- הוא מחפש אותך.

סטוצים מפחידים אותי.

אני בכלל לא בטוחה שהתאוריה הזאת נכונה, אבל רוצה להאמין שכן, שהעולם לא השתנה כל כך הרבה ב3 השנים האחרונות. כל כך הרבה הצעות לדברים חדשים, כאלה שאנשים היו מתים לעשות במקומי אבל ויתרתי, חלקית. מוזר לי מידי להפוך למתירנית בבת אחת, לפרוץ גבולות כאלה גדולים..! תנו לי קודם לעשות את זה כמו שצריך ובלי לפחד אחד על אחד, אחר כך אולי שניים בבת אחת פחות יפחידו אותי. 3?! אני לא מאמינה שזה קרה בכלל. כמו בפעם הראשונה שלי. שלמרות שהיא הייתה הפעם הראשונה שלי, והדבר הכי חשוב בעולם- אני רק רוצה לשכוח אותה. להעלים אותה מהזכרון, וזה רודף אותי, מחזיר לי את טעם הבחילה, עושה חשק להקיא.

אז תעשי לו טובה ותשכבו בפגישה השלישית.

כל הזמן מתאפקת שלא לדבר על תקופה כל כך גדולה מהחיים שלי, 3 שנים מהחיים שלי שאסור לדבר עליהן לפני גברים, כי זה לא אתי. איך אפשר?! אז אני כל הזמן חופרת על הצבא. ותכלס, מי רוצה לשמוע כל הזמן על הטירונות הוואנבי קרבית שלי ועל זה ששקר שקר כלשהו ובום? אפחד.

"סמי חופשי,

פשוט הוא לא נורמלי

מגיע מאחור

מגיע לך לגמור

תראי אני מבטיח

רק תני לי לעזור

והנה זה מגיע"

אסף. אסף שלי.. אלוהים, אם רק היית יודע כמה יצא לי לחשוב עליך בחודש האחרון- לא אתפלא אם שברת כבר את כל הבית והלכת לרופא אלרגיה מרוב שגירד לך האף. ואני לא יודעת אם הגעגוע הזה מגיע דווקא בגלל שזה כל כך ישן נושן, כשהיינו כל כך תמימים ושדברים קטנים כמו נשיקה היו ביג דיל, או שהגעגוע דווקא בגלל שאתה לא פה. לא שמעתי ממך כבר כמעט שנה. שנה.. והכי עצוב שאני לא יכולה סתם ככה להתקשר פתאום, להגיד "ספי..?" ולחייך חיוך מבוייש.

אתה זוכר אותי גם? חושב גם? אי שם- אתה עוד חי?

עשיתי טעות שקראתי את הפוסט ההוא, עם הזכרונות שלי... על היום שבו ישבנו במרכז המסחרי על האספלט החם וילדים קטנים באו להטריד אותנו, או היום שישבנו בגן ליד והחתול בהה בנו וצחקקנו כמו שני ילדים קטנים.

אני לא יודעת למה אני הכי מתגעגעת- לשיחות שלנו, שתמיד זרמו ונשמעו כאילו נלקחו מאיזה ספר רב-מכר שאנשים משלמים עליו 78 שקלים בסטימצקי, או לסרקזם המצחיק שלך, לעובדה שהיית שונה ומיוחד כזה, היה לך אכפת ממני ממש, חיזרת בטרוף ואהבת כמו ילד.

זה מעלה לי חיוך נוסטלגי מטורף. הייתי רוצה לדבר איתך אפילו עוד שיחה אחת, גם אם היא הייתה מורידה לי מכל ה-היי הזה עכשיו, הייתי מוכנה. כמו Fallen Angels שלי, שיחה תמימה וילדותית עם הילה מפוארת.

למה יש נשים בעולם שמתנהגות כמו פוסטמות? רוצה לנשק אותי רק כשיש סביבה גברים שיתחרמנו עליה ולא מבינה אחר כך למה אני לא זורמת איתה לחדר למרות שאני חרמנית אש... את לא גורמת לי להרגיש מושכת או... את ההרגשה הזאת שעושה לאדם טוב בזמן אקט מיני כלשהו. את גורמת לי להרגיש זולה, מנוצלת. אז אני לא רוצה לנשק אותך

ואני לא רוצה שיסתכלו עלי בזמן שאני עושה את זה, כי זה כל כך אישי ואינטימי וכל כך לא נכון כשמסתכלים. ובכלל, אם היה אכפת לך מספיק כדי להכיר אותי היית יודעת שאני לא טיפוס מוחצן- לא אוהבת את כל הקטע הזה של להתחרמן באמצע מקום הומה אדם, זה גורם לי למבוכה. במיוחד כשזאת את ולא אתה.. בכל זאת, זה דיי מושך תשומת לב מיותרת, כזאת שאת נהנת ממנה ומפיצה כמו מחלה.

מעודנת.

מאופקת.

אני מצליחה באמת להעביר את מה שאני רוצה, זה באמת עובד כל הקטע הזה של אם תאמין במשהו באמת אתה תקרין את זה החוצה וזה יהיה המסר שכולם יקבלו ממך..

ובין הכל אני דיי מוצפת. במחשבות, ברגשות, ברצונות, ומנסה להדחיק את הכל, לפרום כל פעם רק חוט אחד מכדור הצמר- כדי שהקשר לא יתהדק עוד יותר ואז אי אפשר יהיה לצאת מזה. וזה דיי מפחיד אותי, להתמודד עם הכל לבד.

אני מרגישה קצת אבודה, מפחדת לחשוב, קצת מפחדת לכתוב את מה שאני חושבת [מה הפלא] ובעיקר לומדת.. את העולם החברתי הזה שאנחנו חיים בו. כמו תינוק בן יומו.

צריך ללמוד לנשום מחדש

"תהיי גברת ברחוב וזונה במיטה"

שלג.