קיוויתי לכתוב פוסט מיוחד, עם ריח פרידה, עם חוויות וצחוקים והשלמה, עם סיום ותקווה להתחלה חדשה.

קיוויתי.

בהתחלה נבהלתי ממש, כעסתי על עצמי ולקחתי את זה ממש קשה. קיוויתי שתשנה את דעתך, שתבין את המשמעות.

אחרי שהבנתי שיצאת מזה ונרגעת, ממש שמחתי, כנראה מידי- תכננתי מה אלבש ומה אומר ואיך אעמוד ועד כמה מצחיק יהיה.. עד כדי כך היה ארוך החלק הזה שכבר התחלתי למדוד דברים ולבדוק וריאציות. התארגנתי כבר.

ואז הביטול הזה והאדמה נפערה ובלעה אותי. בכמה דקות הראשונות רציתי לחתוך וירידים ולתקוע את הראש בתנור אפיה דולק, אחר כך הבנתי שכל זה לשוא וננעלתי, נהייתי אדישה בטרוף, בפנים נוזל, אבל בחוץ קשיח ומתגונן שאי אפשר לראות כמעט שנפגעתי... תגברתי את השומרים והעלתי כוננות. כבר המון זמן שלא נפגעתי כל כך, לא מבנאדם. הרבה זמן לא נפתחתי כלפי אדם כל כך והורדתי מעליי את ההגנה. והנה, תפסת אותי הכי חלשה בעולם ופגעת. אפילו בלי להסביר... אני מקווה שיש לך תרוץ טוב, כזה שיגרום לבחוץ שלי להראות מבין. כי בפנים- לא משנה כמה אני אבין, בפנים כואב לי ויכאב גם אם זאת לא אשמתך. כי בכל זאת, אתה נוסע. וקבענו את זה מראש, ולא תהיה לך הזדמנות נוספת לראות אותי. זאת הבעיה הכי קשה, שלא יהיה למוח שלי את הקטע הזה של ה-נגמר. אישה צריכה את הקטע הזה של ה-נגמר כדי לא למשוך דברים מיותרים וסנטימנטליים איתה.

כנראה שקוללתי לסחוב אותך איתי לנצח.

מקווה שיהיה לך טוב שם, שבאמת תצליח. שזה היה שווה את זה.

אני חיה בתקוות שוא שאולי תחשוב עלי, ככה פתאום, באמצע החיים. אבל יודעת שזה לא יקרה.

באמת שמרגיש לי נורא מבפנים, כמו פצצה שמתפוצצת מתחת למים.

אני הולכת לבסיס מחר לשבוע. פעם ראשונה שמרגיש לי כל כך לא נכון לחזור, כאילו השבוע בבית לא התחיל בכלל. כאילו משהו לא בסדר בחזרה הזאת.

כל כך לא רוצה לחזור, כל כך.

אני שבוזה, זהו. שברתם אותי גם.

התרסקתי.

שלג.