ספרים שלמים רצים לי בראש, כל כך הרבה רעיונות, סיטואציות, עד כדי הפרטים הקטנים. אני רואה את זה בראש כמו סרט.. זה אפעם לא קרה לי עד היום, איך הכל התבהר בבת-אחת, הכל צף. ובכל זאת אני לא יודעת מאיפה להתחיל... איך לכתוב שיהיה מעניין, שלא יהיה "סתם" עוד סיפור, איך ליצוק תוכן, איך לתאר בידיוק ושלא יצא over או משעמם. צריך להשקיע בזה המון שעות; של חשיבה, של תכנון, של פרטי-פרטים. אפעם לא באמת פיניתי זמן לשבת ואשכרה להכניס כל מחשבה ותמונה למקומה כדי ליצור משהו שלם. זה דיי מפחיד אותי, שאני לא יודעת לעשות את זה; כמו עכשיו, שיש לי זמן לשבת ולתכנן את זה במחשבה, יש לי אפילו דף ועט לרשום ולשרבט לי את סדר הדברים אבל מלחיץ אותי לשבת ובאמת לעסוק רק בזה, לשבת ובאמת לתכנן את זה ולהשקיע, אני לא יודעת למה. זה מוזר, במיוחד כי כל חיי חיכיתי לרגע הזה בידיוק, שבו הרעיון פשוט יופיע, שהמחשבות לא יפסיקו לזרום ושכל שאצטרך לעשות זה להשקיע טיפה ולשבת ולתעד את כל זה; ואני לא עושה, כי אני מפחדת להציב בסדר כרונולוגי, לתמך [יש מילה כזאת?] את הכל... מפחדת לרשום משהו לפני משהו אחר ולהתחרט על זה אחר כך כי אאבד את החשק לנסח מחדש ולשנות [אני מאבדת את החשק מהר מאוד. בגלל זה, למשל, לקח לי 5 שנים עד שנגעתי בדפיוצר שלי שום ועד שישבתי ופיניתי זמן לערוך מחדש את כך היצירות שלי. אבל אולי דווקא בגלל שעכשיו זה עכשיו ודווקא עכשיו מצאתי זמן לכך זה אומר שאני מתחילה תקופה חדשה ועכשיו זה זמן טוב וצריך לנצל אותו], או לציין משהו מיותר במקום משהו חשוב יותר. התחרפנתי, איך אפשר לרשום פסקה שלמה על שום דבר כמו שעשיתי עכשיו, פשוט כישרון. חפרתי.

אני כל הזמן חולמת על דברים רעים; על מחלמות, הצפות, כמו סוף העולם מגיע.

פעם, החלומות האלה היו מתגשמים. היום, אני כבר לא יודעת כי אני משתדלת לא לזכור אותם בבוקר, כדי שזה לא יפחיד אותי. אולי אני צריכה לכתוב יותר על החלומות שלי, כדי לחזור ולראות ברצף כרונולוגי אם זה באמת מתקיים או שמא אני מדמיינת שזה מתקיים ואני בעצם חולמת אחרי הארוע. אני כבר לא יודעת.

אח. איך בא לי להיות בבית עכשיו.

איך מלכתוב פוסט פעם בחודש, במקרה הטוב, התחלתי לכתוב פוסט כל יום, אה? אין דברים כאלה. פעם פשוט ויתרתי על המחשבות הקטנות והמיותרות האלה, הייתי רושמת רק כשזה היה יוצא יפה, מיוחד ומצחיק מספיק כדי שמישהו יטרח לבוא ולקרוא. היום אני מבינה שאת המחשבות האלה לא אחשוב בשום רגע אחר מאשר עכשיו ולכן חשוב לי לתעד את זה. כשאהיה סופרת דגולה אחזור אחורה ואראה את היום שבו הרעיון צץ לי לראשונה, אוכל לראות את הפוסט המטומטם הראשון שכתבתי בחיי [והוא ממש מפגר אז אל תתאצמו לחזור 5 שנים אחרוה ולקרוא, דלגו על השנה הראשונה D:], את הרגע שבו מוח פגש דפדפן [לרגע, בקיראה חוזרת, המילה הזאת נראתה לי ממש סוטה ולא האמנתי שרשמתי אותה O.o] אינטרנט והחל לשפוך מעל ליבו. אין מתנה יותר יפה מהבלוג הזה, בתאכלס. לקרוא פעם בכמה זמן פוסט גאוני אחד שלי מהעבר יכול לעשות לי את היום. כל כך הרבה עבר פה, כל כך הרבה נכתב ונשפך כאן. כל כך הרבה חוויות, תקופות, רגשות, גאוניות, צחוקים, רעיונות, יצירות, התפתחויות, זכרונות, רגעי שכרון וטמטום, רגעי קסם ויופי, התבגרתי כאן, מול עינייהם של הקוראים שבאו והלכו [ובעיקר הלכו], הפכתי מילדה לאישה. תחשבו על זה, כל הילדות\התבגרות\השנים הכי חשובות ויפות שלי מתועדות פה, על גבי רקע שחור וכתב אדום בורדו [שלזמנים היה ורוד פסטלי ותכלת- כזאת פקאצה] בתוך דף אינטרנט. בלתי ניתן לתפישה.

שלג.