מדמיינת כל לילה איך מרגיש המגע שלך, מנסה לא לשכוח איך נראה החיוך הזדוני הזה, מה אתה אמרת ומה אני עניתי. כבר כמעט שאפשר לשכוח, כבר כמעט שאפשר רק לדמיין, לחשוב שלא היה באמת והזכרון בוגד בי.

כל שיחה איתך הייתה עולם ומלואו, ואותו הערב, הבלתי נשכח... אני מתגעגעת. אתה יכול להגיד עד מחר שאתה לא יודע להתגעגע, אתה יכול לשגע אותי עם המחשבה שתשכח אותי, עם המחשבה שרק אני חושבת עליך כל הזמן, שרק אני רוצה עוד רגע אחד קטן, שרק אני פסיכופתית. ואני יודעת, אני מכירה אותך, למרות שאתה מאמין שלא- אני מכירה, בטח עשית את זה בכוונה, אתה בטח נהנה שאני כמהה ומתגעגעת, כמו שאמרת- אתה לא מניח לאנשים לעולם; במחשבה, בהרגשה, בגעגוע, בנוסטלגיה, בהוויה- אתה תמיד שם, אתה ניזון מזה, מהעוצמה שלך, מהמחשבות הקטנות של האנשים.. אי שם אתה ניזון מזה. אבל אני בחרתי את זה בעצמי, להתגעגע, לרצות, למרר על חסרונך... כנראה שאני באמת דרמה קווין, כנראה שצדקת.

במקום מסויים בתוכי אני נהנת מזה, מהדמיון, הזכרון. אני נהנת ללכת לישון ולחשוב עליך, לשמוע אותם אומרים את שמך בתוך ראשי, כמו צוהלים. כנראה שאני נהנת כל-כך שגם קראתי את הבלוג שלי מהתחלה, לא סיימתי, בכל זאת- יש שם כמה שנים. התבגרת לי מול העיניים, איך אפשר להתעלם מדבר כזה?

"ספאנקי רק של ספי"  אמרת לי בתמימות, "רק של ספי!".

וכל שיר מטומטם צועק אותך החוצה, אם זה HIM או לונדון או פאקינג סינרגיה. אתה בכל מקום, רודף אותי, עוטף אותי, מנשק..

"כל מי שיצאתי איתה איי פעם נהייתה פסיכית בשלב מסויים" אמרת ספק-בגאווה ספק-בכשלון.  והנה, תראה אותי- אני משתגעת, "מזל טוב, זה מגיע בגיל מסויים". אתה בטח מרוצה עכשיו, כי ניצחת. שומע? ניצחת אותי. אני עוד אחת ברשימה שלך, עוד קורבן, נקבה מזוכיסטית.

אדמיין שאתה יושב אי שם על כסא באיזה קפה-אינטרנט, קורא את המילים האלה ואומר לעצמך את מה שהייתי רוצה שתגיד לי רק פעם אחת ודי, אפילו בחצי-לחישה, כדי שאדע ואוכל להמשיך הלאה.

מגלומן

"באמת נהיית יפה יותר משיכולתי לדמיין" אפעם לא תבין את החיוך

הוא לא רוצה לפגוע בי.

ניסית לגונן, אני לא מרגישה שעזבת אותי... אני סתם נהנת לפגוע בעצמי.

"את יכולה להפתיע בקנדה, יהיה לי אחוזה ופסנתר ואני צריך מישהו שינגן לי"

אבל מה כל זה אומר? כל הזמן שתי משמעויות. מצד אחד אל תבואי מצד אחד כן. מצד אחד מרגיש מהצד השני לא רוצה להפגע. לא יודעת אם מתכוון או מאמין. מפחדת מהמבט שלך בונקובר, עטוף במעיל וצעיף, ואם תחשוב שאני משוגעת?

הוא בטח לא מאמין שאי פעם אבוא

אולי צדקת.

זה היה החודש הכי מלא בחיים שלי. חבל שאתה לא אוהב תודות

פרח שלך.