בא לי. בא לי להיות במקום אחר עכשיו. כזה, קסום... שקט.

להרגיש את אור הלבנה נחה על עורי ואת האדמה נושמת תחתיי, לתת לרוח לפרוע בשערי, ללטף את לחיי.

ללכת יחפה על אדמה חצי-רטובה מהטל של הלילה ולראות את הכוכבים מעליי מנצנצים בגאווה.

אני רוצה לעמוד ככה סתם, ולהריח את הרוח מביאה איתה גשמיי-סתיו. ולהמשיך לעמוד גם אחריי שהגשם יתחיל לרדת עלי מלמעלה, וטיפה אחר טיפה יתופפו לי על הראש והגשם יתחזק, אהיה רטובה כולי. ולחייך, חיוך של השלמה, כשהגשם מזין אותי בכוחות חדשים, נספג לי לתוך הנשמה.

להתחבר לטבע, לנשום את אמא-אדמה.

לפתוח עיניים לאט לאט, לתת לקרניי השמש לחדור לתוך החושך, ולאט לאט, לראות.

בתוך שדות יסמינים ריחניים ופרחים צבעוניים לשבת, להתבונן על הפריחה, על הירוק, פרפר ינוח על ברכיי והשמש תחמם לי את הלב.

ולראות שוב, כמו פעם. לחיות באמת לעוד רגע.

האגדה נעלמת ואני מוצאת את עצמי תחת דוש מכוסה אבנית בתוך חדר מקלחות חסר פרטיות להפליא. טיפות המים העגולות נוזלות לי על הראש, מזכירות לי לחזור למציאות. השמפו בריח שדות הפרחים מזכיר לי שכבר המון זמן לא ישבתי סתם ככה בשמש, להיטגן. או כמו שהייתי אומרת בתקופת התיכון, בעודי יושבת בשמש כמה שרק יכולתי בהפסקה- "כדי לגרום למח להפריש לי שמחה" וכולם היו מסתכלים עלי במבט עקום והולכים לשבת בצל.

ואז, הרמקול המאובק צועק עלי מבחוץ "פו פו פו, אמת אמת אמת, הפעלת מחלקות חילוץ" זהו, אני כאן שוב. חזרתי.

אצטרך להיות נימפה בהזדמנות אחרת, התפקיד מחייב- הולכים להציל חיים עכשיו.

ומי יציל אותי?

שלג.