עם מי לישון, מתי לקום ואיפה הזהות שלנו?
זה שערות מפלסטיק או זה אמיתי
תקשיבי די ג'יי זה לא שם פרטי
למרות שחצי תל אביב תסתובב כשתצעקי

נמאס מהאפתיה של אנשים סביבי, נמאסתם. תפתחו את העיניים רק לרגע, צאו מהבועה. בחיי, כמה אפשר.. כמה אפשר להיות תמים, לחשוב שלכל דבר דרך אחת, שמה שיש זה מה שיש, שמה שאין- אין. לא ככה מתנהל העולם. אתה רוצה? תקום ותקח. אתה לא רוצה? תקום ותמחה.

איפה איבדנו את הזהות שלנו, את הרצון לעשות משהו, את הצורך הזה לא לעמוד ולחכות שהעולם ינוע סביבך ב.. לעזאזל.

זה דור שלם של אנשים שלא אכפת להם כמעט מכלום
עם מי לישון מתי לקום ואיפה הילדות שלנו?
בתוך מחשב, בתוך אתר של כמה מופרעים
שכבר איבדו את הרצון שיהיו להם פנים

מתי המרנו את המגע, החיוך, הריצה, המשחק קלפים הפשוט בכל זה, איך זה קרה? רציתם מטריקס? קבלו מטריקס גרסאת 2008- כל אדם הוא גולם. כולכם חבורת גלמים, גלמים שהחברה מכתיבה להם מה לראות, מה לאכול, איך להתלבש, כמה קג' לרדת, מה יפה, מה מכוער, מה מקובל, מה out לחלוטין כאילו שיו כזה, זה מה שעובר לכם בגרסאת המטריקס הביתית שלכם, של כל אחד מכם. כי שונה זה ויי-זמיר ומיוחד זה מפחיד ואוונגרדי זה מטריד וכולנו פס-ייצור של מישהו שם למעלה, בין אם נרצה ובין אם לא. כי זה כבר לא בשליטתינו יותר, אין לנו מילה בעיצוב חיינו, בהתפתחות שלנו.

ואם תעזו לחשוב, חס וחלילה, יתיחסו אליכם כאל פגם מערכתי ופשוט ימחקו אתכם מהדיסק הקשיח, או לחלופין מהדיסקונקי. אנחנו חבורת בובות עם פתק החלפה- עשית טעות? תחליף. אף אחד לא ישים לב בכל מקרה.. רק תעשה טובה, תשלח בחזרה בדואר, שים בול, המזוודה בפעם הקודמת בנהר- לא היה רעיון מוצלח כל כך, עזוב אותך מצריים זה פסה.

גם אני וגם אתה- נולדנו עם פתק החלפה, ואם יום אחד נחליט לצאת מהנהר לחלוטין [ולא לשחות עם או נגד] פשוט יארזו אותנו ויחזירו למפעל, אולי יפרמטו אותנו... אולי ישלחו לפירוק, זה תלוי במפעל ובמוכנות שלו להשקיע בפגמים שלנו.

בעולם המעוות של מטריקס 2008 כל הבחורות עשויות מפלסטיק [או לפחות מסיליקון 800CC בכל צד], 90-60-90 ורק שלא ייצא לי איזה קמט, רק שלא יראו שאני נושמת ושחייתי. בעולם המעוות שאתם חיים בו, כל הגברים מרי-עולם לפחות, צריכים לשמור על פסון ולזיין או למות. בעצם, אנחנו לא מתים, אנחנו נשמרים בתוך שקית ניילון בקומה 4 או 5, תלוי אם אנחנו גרים ליד עיר גדולה או לא. עד כמה מגוחך זה נשמע? מגוחך מאוד אם יותר לי לומר.

ואם תשאלו אותי, אז הייתי רוצה שישרפו אותי [אחרי שיתרמו את כל איבריי למדע כמובן] ויפזרו אותי בים. ככה סתם, כי בא לי לשחות עם הזרם בפעם הראשונה בחיי.

דג מת שכזה.

איך אושר זה דבר יפה שיחלקו גם לנו

תקנו לי גם משקפיים ורודות שכאלה, אולי אצליח להטמע בחברה הקלוקלית שלכם, לשם שינוי.

שלג.