ובעצם למה לשאוף למצוא את "האחד". למה לחכות לו כל החיים, למה לייחל לו, למה לפנטז עליו, למה לקוות שיגיע, למה לדמיין אותו. בסופו של דבר הוא יילך לאיבוד, בין האופי שלו, לאופי שלך, לאופי של ההורים שלו. בסופו של דבר שבוע לפני החתונה הוא יעבור את הכביש בפעם האחרונה, חודש לפני הילד הראשון הוא יגלה שיש לו לוקמיה, שבועיים אחרי שגילית שהוא "הוא" ושסוף-סוף נזכר להגיע- נהג האוטובוס שבו הוא נסע יעשה דאווינים וימצא את עצמו בתהום... שנה אחרי שתכירו המטוס שלו יתרסק, ובידיוק ביום שבו הוא יתכנן להציע לך אירוסים אולם הארועים שהוא היה בו יקרוס. אז למה בעצם, למה לך למצוא את "האחד" רק כדי להכיר אותו, רק כדי להיות שבורת לב, רק כדי למות מבפנים, רק כדי לאבד אותו.

רק כדי להגיד שאת שלך כבר הכרת, כדי שירדו ממך כשתתחתני עם מובטל בעל כרס בירה ו 3 ילדים מ 3 נשים שונות שכרגע גר בספסל השלישי בחוף התופים בת"א.

אחותי הלכה לאסטרולוגית שלשום, בסופו של דבר היא בשלהי ה-28 שלה ועדיין רווקה.

האסטרולוגית אמרה לה שתהיה לה אהבה רק אחרי 2009, אחרי היום הולדת שלה, חתונה אולי ב 2011.
"אז זה הזמן לרדת ממני" היא אמרה "חכו עד 2009".

"מה עם ילדים? האסטרולוגית ראתה ילדים?!" אמא שאלה

"היא יכולה לראות רק עד 2012, עד 2012 אין ילדים" היא ענתה

"אולי ב 2012 ידרוס אותך טרקטור" חייכתי.

אם היא תכיר בחור לפני 2009, נניח.... נניח ב 31.12.08 היא צריכה לזרוק אותו? מעניין..

אני בחורה לא אופטימית, אני יודעת- move on.

בסופו של דבר,

"מי שנופל מגבוה- יכאב יותר".

שלג.

נ.ב.

רק אשתף אתכם בכך שזהו הפוסט ה 600 שלי.

ואם מישהו מכם מתכוון לסכם את הפוסט הזה בתגובה "מזל טוב" שלא יתפלא אם יישרף לו הבית ביום ראשון.

לפעמים אני יושבת ומנסה בכוח להבין מה היה לי כל כך רע איתך.. מנסה ומנסה, מעלה עוד זיכרון ועוד אחד.. ופתאום הכל נראה לי כל כך גלמודי לעומת ההרגשה שיש לי עכשיו.

אני מרגישה כמו קוביית קרח במקפיא שאף אחד לא טורח להוציא החוצה ולראות אם תמס. כאילו יש הרבה אפשרויות יותר פשוטות שם בחוץ ולאף אחד אין כוח יותר לקוביות הגיון. וזה גורם לי למצוא את עצמי כל כך הרבה פעמים תוהה איך הגעתי למצב הזה בככל, למקום התקוע הזה. איך זה יכול להיות. במקום מסויים כבר איבדתי את כושר הזרימה שלי... קשר אינטימי נראה לי כל כך זר ומנוכר וכל כך אבסורדי ולא במקום. כשמהצד השני אני כל כך כמהה למגע ולחום, לכפיות וליטוף חם ואוהב, לנשיקות קטנות בעורף ושיזיזו לי את השער מהעיניים.

כשאני נזכרת כמה המגע שלך היה לי נכון, כמה הנשיקות שלך היו במקום, איך ידעת לחייך כשהיה צריך ולחבק כשמוכרח ויכולת לקרוא אותי במבט אחד. ידעת מה עושה לי טוב ומה עושה לי רע. איך להציק לי ואיך לספק אותי. איך לגרום לי לאהוב אותך הכי הרבה בעולם ואיך לפנק.

-מכניסה לעצמי כאפה-

זה כבר לא היה זה. נורא קל לי להתגעגע, לחשוב על הטוב, על הכיף, על כמה שנכון ומובן ורגיל ו... ובסופו של דבר סבלתי. הייתי כמו קוביה שמנסים להכניס לתוך עיגול. לא התאמנו, מהמון זויות.

ובכל זאת בא לי. בא לי שתחבק אותי כמו שאני אוהבת, ותנשק כמו שאני אוהבת, ושכשתגע לא ירגיש לי מוזר. בא לי לעשות איתך סקס ולהרגיש הכי חופשייה בעולם, ששום דבר אחר לא יטריד אותי. בא לי להרגיש הכי יפה בעולם והכי מוצלחת בעולם ולדעת שאתה מרגיש הכי בר-מזל.

מידי פעם כשקורים לי דברים שרק אתה היית מבין צובט לי. שאני לא יכולה לשתף יותר, שאין לי את האחד הזה שיודע את כל הסיפור וידע לתת חוות דעת הכי רלטיבית שאפשר.

מידי פעם כשאני מתגעגעת בלילה ומדמיינת שאתה מחבק אני יושבת בחושך, לבד, בשקט ומנסה בכוח להבין מה היה לי כל כך רע איתך.. מנסה ומנסה, מעלה עוד זיכרון ועוד אחד.. ופתאום הכל נראה לי כל כך גלמודי לעומת ההרגשה שיש לי עכשיו.

שלג.

לפעמים עולה בי חשק עז להכניס מחסנית, לדרוך, להעביר לבודדת ולבדוק איך השמיים נראים דרך החורים הקטנים בבטן שלך, בזמן שהקרביים שלך נשפכים החוצה לאט לאט והרצפה מתמלאת דם. לצפות במבט המופתע שלך כשהכדור יחדור לתוכך, לצפות ולחייך חיוך פסיכוטי, להריח את אבק השריפה השרוף, להרגיש את ההדף, לראות כמו בסלוואו מושן את הכדור מפלח לך את הבטן וקורע את כולך מבפנים..

ופשוט לעמוד שם, בלי להניד עפעף- שלא אפספס שנייה של עונג רצוף, בזמן שאתה מתמוטט בעדינות ונמרח על הרצפה.

שלג.