ילדה שלי,

לפני שנים הפסקתי לכתוב.

פעם הייתי כותבת המון, כל הזמן, כמה שאפשר

ויום אחד קמתי בבוקר ולא התחשק לי יותר, ממש ככה.

מידי פעם כאב לי על זה, על כך שנטשתי את עצמי, את המקומות האלה בתוכי

ובפעמים האלה, הבטחתי לעצמי, שביום שבו אכנס להריון אחזור לכתוב, אכתוב בשבילך

כדי שיום אחד תקראי את הכל ותוכלי להכיר את אמא שלך כמו שהייתה רוצה שתכירי

אכתוב גם בשבילי, כדי שתהיה לי סיבה לחזור, להתחיל שוב.

השנים עברו, התחתנתי עם אבא שלך

קנינו בית

אימצנו כלבה מהממת שגם עושה לפעמים חור בראש

ואפילו נכנסתי להריון. בכזאת קלות בלתי נתפסת, העולם העניק לי עוברית

הרבה חברות ונשים סביבי נלחמות ונלחמו להכנס להריונות שלהן, ניסו באופן פעיל, עבדו בזה כמעט, כמהו לילד\ה

ואני, בסך הכל התעטשתי והנה את בתוכי. הזוי

השבועות עוברים להם ואני מוצאת את עצמי בשבוע 40+3 כותבת לך לראשונה

אין לי באמת תרוץ, אולי הרבה פחד מלחזור לכתוב, מהדברים שיצאו ממני, שאולי לא אוהב ואולי את לא תאהבי

אבל הרחם הזאת שלי, שבקושי מחזור יודעת לייצר, ייצרה בי חיים

יצור שבועט בי בלי הפסקה (תודה לך על זה), שמאתגר אותי, שמלמד אותי על עצמי, על היכולות שלי, על הנשיות שלי, על מה אני רוצה ואיך

אבל שגם מפחיד אותי מאוד:

סבתא שלך לא כזאת מוצלחת. ואני, כמה שאגיד לעצמי כל חיי שלא אהיה כזאת לעולם, בטוח יצאתי יותר דומה לה ממה שרציתי.

יצא לי לכאוב הרבה בחיי, אבל אתה אף פעם לא מוכן לזה וכאבים בבטן זה הדבר הכי נורא בעולם.

ויש גם את הפחד הזה, שהרחם הנפלאה שלי, ש"בטעות" אפשרה לך להגיע אלי, לא לגמרי יודעת איך עושים את העבודה. מה אם לא יתחילו צירים, מה אם לא אדע איך להתמודד איתם, מה אם אקרע, מה אם לא תהיי מוכנה לצאת, מה אם אסיים בניתוח?

דיי בטוחה שאחרי שתצאי אסתדר

עוד לא יודעת איך, וסביר להניח שלא משנה מה אעשה, תחשבי שאני האמא הכי נוראית בעולם בשלב כזה או אחר

ואולי אחשוב ככה גם על עצמי.

אבל תדעי שלא משנה מה תחשבי, מה יחשבו ומה אחשוב על עצמי, עשיתי את מה שידעתי, הכי טוב שלי, בשבילך.

לעולם לא תכננתי להכאיב לך, לפגוע בך, להרוס לך או לגרום לך להרגיש רע.

לוקח לי זמן, אני אמא איטית כזאת

ובטוחה שעד שלא ישימו אותך עלי, עם עיניים גדולות שמתבוננות בי בתמימות חמימה, לא אקלוט לחלוטין שאת קיימת, שאת שלי, שאני עשיתי אותך, שהיית בתוכי, שאת באמת פה, שזה לתמיד.

אבל אני כן יותר מתרגשת ממפחדת, זה ברור לי.

יורד פה גשם עכשיו

ואני כ"כ אוהבת

את הריח, הרוח הרטובה והרעש הנקי הזה.

אפילו הפסקתי את סטטיק ובן אל עם כביש החוף והרוח בשער ששוטפת את הנוף

סתם כדי להיות פה עכשיו, עם רעש-הגשם שלי.

הוא מתחזק ומתחזק

והלוואי והצירים יוכלו להפוך לי לגשם

ימרכזו אותי ויתחזקו ויתחזקו עם כל בריזת ריח-גשם.

אני עוד לא מכירה אותך בכלל, אבל מכירה אותך היטב

את ג'ינג'ית, גם אם לא בצבע השער, האופי שלך הוא ג'ינג'י

עם הראש למטה כל אולטראסאונד משבוע 12

בועטת באמא משבוע 13

וכבר שבוע וחצי שעושה לי צירים שלא הולכים לשום מקום

רק כי את יכולה

מאוד מתאים לך..... את עוד לא יודעת כמה.

עלמה מחכה לך ממש. היא משחקת אותה אדישה כזאת אבל דואגת לבוא לרחרח כל הזמן

אולי בהתחלה היא קצת תחשוש ממך, אולי תרתע, אבל היא תמיד תאהב ותכבד אותך

ואם גם את תאהבי ותכבדי אותה, תקבלי ממנה הכי הרבה נשיקות בעולם, בתמורה לבמבה כמובן.

ואם אפשר לבקש ממך רק דבר אחד, אם את שומעת, אם את מקשיבה

בואי נסיים עם סאגת הקשה להשגה הזאת, טוב?

אבא מחכה לך כל לילה

והצירים ובעיטות האטרף שלך גורמים לי לציפייה קשה מנשוא

אין לי בעיה שתשארי בפנים, סך הכל, חוץ מבעיטות בצלעות פה ושם, את חמודה.

לפעמים אני אפילו קמה בבוקר ולרגע מרגישה רזה וקלילה

ואז מסתכלת במראה בדרך לשרותים ורואה בלון ונזכרת שאת שם בפנים.

יש לך "פס" עד שבוע 42.

אבל אם תחליטי, כשתחליטי לבוא, פשוט תבואי, טוב? לא צריך את כל ההקדמות האלה

כבר נבהלנו, כבר קיווינו, כבר התאכזבנו, כבר פחדנו

כל הרגשות כבר היו שם.

וזה בסדר גמור, את יודעת שאמא שלך אוהבת לדמיין את כל הסיטואציות האפשריות כדי שהפחד יעבור והיא תרגיש מוכנה

אז אני מוכנה.

רק תגידי מתי, באמת. ותהיי נחושה הפעם, בבקשה

אוהבת אותך,

אמא שלג.