מתישהו בחודש מאי חלק ממני שהיה קיים תמיד זכה להשתחרר מהמרתף שבו היה נעול וקשור. ואז הייתה מישהי אחרת שהיא אני. בהתחלה היא רק שיחררה במעט את הידוק החבל. ואז עוד קצת. ואז היא פרצה מהמרתף, עלתה במדרגות, יצאה לרחובות, שרפה גשרים ולא עצרה עד שהיא הפילה את השלטון.

בסרט הקרב על אלג'יר מנהיג המורדים אומר לגיבור שקשה להתחיל מהפכה, עוד יותר קשה להמשיך אותה, וקשה מכל לנצח. אבל רק אחר כך, אחרי שניצחנו, הקשיים האמיתיים מתחילים. יש לנו עוד הרבה מה לעשות.

בחודש של המהפכה לא היה לי איכפת. הייתה לי המון אמונה, שאין לי מושג מאיפה באה. והעולם הגיב. יצרתי התרחשות ועוד התרחשות. הייתי שמחה והייתי בתנועה ולא עצרתי. הכל היה נכון. אומץ היה ממכר. העבר היה בעבר והעתיד קרא לי. היקום כולו דחף אותי והלכתי בדרך הזאת גם כשפחדתי וגם כשנזכרתי שאני בעצם חלשה וחסרת יכולת. ולא הייתי. אמרו לי שההיפומאניה הזאת היא כמו מורפיום שנותנים בניתוח. לפני שחותכים. ואז היא פגה. וכואבים.

יש לנו עוד הרבה מה לעשות. יש לנו דיקטטור מודח בדמות חרדה להתמודד איתו. יש לו נשק ויש לו עוצמה ויש לו מאמינים. הוא מנצל כל הזדמנות להתקפות פתע שאומרות - תמיד יהיה ככה, למעט כשיהיה גרוע יותר. אין לי הרבה מאגרי תחמושת כדי להתמודד איתן. קצת אנשים שאפשר לשלוח להם הודעות ולהתנחם במילים ובעיקר בנוכחות. קצת מילים שאני אומרת לעצמי. כימיקלים. אבל בעיקר לזהות ולחכות שייגמר.

אין לי בית עכשיו. אין שום דבר בחיים שלי עם מידת ודאות כלשהי. זה בסדר ונורמלי והגיוני וטבעי וכל האנשים חיים ככה כל הזמן. אבל אני רואה את התהום. אז הייתי עסוקה רוב חיי בלסגור, לאטום, לנעול דלתות על ארבעה בריחים, לדאוג לקרקע, לדאוג לריפוד, לאוכל ומים ומעט אוויר כי זה מספיק.

זה לא מספיק. והתהום הייתה מסביב. היא הייתה בחוץ. אבל אני הייתי בפנים ומוגנת כל עוד אני בפנים. ואז יצאתי ולא הייתה תהום. היה רחוב, וכל מה שהייתי צריכה זה לשים רגל לפני רגל, וככה להמשיך, עד שאני מגיעה.