בלי נעליים, רק כפכפים שיוצאים להוריד איתם את הזבל. רק שורטס וגופיה שחורה, בלי ארנק, בלי תעודת זהות. בלי נשק, בלי תיק. בלי איפור, בלי הגנה. אני הולכת לאלנבי. אני קונה סיגריות וחלב סויה. אין לי איך להוכיח שאני מבוגרת. מטרים לידי יש מועדוני חשפנות ומאורות של סוטים. אני עוצרת. משהו בי פוקע ואני הולכת לכיוון הים. חולפת על פני פאבים של תיירים. זה מזכיר לי את בודפשט. אני הולכת לטיילת. אני מדליקה סיגריה. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאלך רק עוד קצת ואעצור ואחזור. אני לא עושה את זה. אני מורידה את הכפכפים והולכת על החול. חשוך. מפחיד. יכולים לאנוס אותי או לגנוב לי את האייפון. העיר מלאה באורות וניצבת על הקצה של חשכה מוחלטת. חלל ואובדן. להיות אבודה בים לנצח בלי שאף אחד ישמע אותך צועקת לעזרה. הים חשוך ושקט והעיר בורחת ממנו אבל אני לא. אני הולכת עד קו המים ומסתכלת. 

המים מגיעים אליי ונוגעים ברגליים שלי ומושכים מעט מהקרקע אליהם. אני נשארת לעמוד. 

כשאני חוזרת הבטן שלי מתכווצת. 

אני לא פוחדת מהים, או מהעיר. אני לא פוחדת מאנסים וממכוניות. אני פוחדת אבל לא איכפת לי. אני והפחד הולכים יד ביד, עד הבית.