התחלה חסרת מזל. ארבעה תורים שונים בשביל לקנות כרטיס לאוטובוס. מתעצבנת מהישראליות שעוד מסביבי (עוד מעט אפטר מהם לשבעה ימים) תוך כדי שמושפלת על ידי היעילות הגרמנית הצוננת. קצת רוצה לבכות, אבל פותרת לבסוף את הבעיה באמצעות קפה וסיגריה ומבטא אמריקאי מוקצן. מאיפה הוא בא. חושים מחודדים. אין מה למהר ואין מה להילחץ. זאת רק אני פה. 

..

נסעתי לאט ובסבלנות באוטובוס. נאבדתי רק קצת, ולקחתי את זה בקלות. השלמתי את הצעד הראשון והקשה במסע. קיבלתי דירה יפה והתרסקתי בה לקצת. נפגשתי והלכתי ופיטפטתי והתנחמתי בתפוחי אדמה ובייקון. הבנתי שיותר כיף כשנפתחים. הבנתי שאין לי אנרגיות מספקות גם לאינטרקציה וגם לתשומת לב לסביבה. הלכתי לבד בגשם, קניתי מצרכים בחנות אורגנית יקרה מדי והכנתי לי תה וכריכים. ניסיתי לא להקדיש יותר תשומת לב למפה מאשר לטריטוריה והצלחתי חלקית. וכשלתי חלקית. חוויתי ייסורי גמילה מאינטרנט אך לא מדרמות. כמו כל הדברים בחודשים האלה: הכל שונה ואני אני. 

..

היום השני. לא מצליחה לקום מהמיטה. כושלת לתוך שינה מיותרת שוב ושוב. איזה ייאוש. 

..

אה, יש גם אופציה של להכיר מקומיים ותיירים בריטיים. לצאת לבירה. לצאת מעצמי. אני יצור קרתני וקהילתי וביתי וזוגי ובעיקר פחדני. אורזת את עצמי באריזת קשיחות ולא מסתכלת בעיניים.

..

(זה לא משנה כי)

..