למדתי להכיר כאב. להקשיב לו. לגעת בו. לזהות את המהלכים שלו. הצניחה הזאת בבטן. הגוש בגרון. כל מה שמפריע לנשום. למדתי לנשום דרכו, אני חושבת. למדתי להיות עם הפחד. לשבת איתו. לדבר. להגיע להבנות. ללטף. להיות מספיק נחמדה ומספיק תקיפה עד שיילך. הוא עולה כמו דימדומים, כמו צללים, כמו עשן. הוא מקיף, כולא, נכנס לריאות. הוא דוקר. והוא נעלם לאט. לא שמים לב לרגע שבו הוא יוצא מהחדר. עוד טריק נבזי, כמו באטמן. 

הטריק הישן שלי הוא ללכת וללכת וללכת עד שכואב בחוץ יותר מאשר בפנים. בעליות החדות של הפרברים זה היה יותר קל, חצי שעה עד כביש אפק והיה כואב בצד וקשה לנשום מספיק כדי לטשטש. דווקא תל אביב מישורית מדי. אני הולכת על טרומפלדור, על בן יהודה, על ארלוזורוב. חם ולח אבל לא מספיק כדי שיכאב ממש. אני הולכת ומרגישה את הכאב מושך אותי אחורה ולמטה. הראש שלי כבד כל כך.

לפעמים דווקא הייאוש מנחם והתקווה מערערת. אני חושבת על הפרשנות הפסימית של תיבת פנדורה. באותו רגע התקווה היא זאת שמכווצת את הקיום שלי לגוש קטן ומפורר של ציפייה ותלות. הייאוש מאפשר להסתכל קדימה, מעבר לו. שניהם מטלטלים אותי כמו דחליל. ולפעמים אני פשוט מרגישה את הרוח על הגוף שלי ואני יודעת שיש תנועה בעולם ושיש בי נחישות ואני אתקדם הלאה מזה.