אז היה וייב אחר. זה היה הלילה הטוב האחרון של אוגוסט. הלילה שבו היא אמרה "כולם מכירים את ליזל". הלילה של life's too good. ועוד. אבל לא היה לי ווין ברי שיצעק שזאת נקודת מפנה. רק הרגשה שאני נענשת. לא עשיתי שום דבר רע, אולי רק הרחקתי לכת בתעופה. הכל היה שם, בכל מקרה.

נתינה באמת עוזרת. אני יכולה להציע הקשבה ואמפתיה והשתתפות ומקום. זה קטן אבל זה משהו. גם היא תורמת לי. מתחת לגלאם ולדיבורים האינסופיים, למחוות ולהתקבעות הילדותית היא אדם מבריק. היא שואלת מה הייתי עושה השנה אם הייתי יודעת שבעוד שנה הכל בחיי יסתדר מבחינה זוגית. בול. כבר יש לי אומץ לענות, בחשש והיסוס. אבל אני עוד קשורה ולא יכולה להתחיל ללכת.