זו מלחמה שקטה

אם היה אפשר לעשות קעקוע נוצץ הייתי רוצה קעקוע של כוכב זוהר.

אחד קטן שלא מזיק ושלא יראה.

פשוט כוכב נוצץ שיזכיר לי.

אני חושבת שכל המהות שלי נבנית מהרס עצמי. וככל שאני גדלה הוא גדל איתי.

הסימנים נעשים ברורים. הדיכאונות נעשים עמוקים.

הבדידות נעשית פאקטור, למרות שבתאכלס אני מוקפת אנשים שלא רוצים בי.

יש לי זיכרון ילדות שאמרו לי להתפלל לכוכבים נופלים.

בתאכלס אף פעם לא ראיתי כאלו

אבל אני עדיין מתפללת לכוכבים שאולי משהו יקרה

אבל רק איך מתים יוכלו להגשים לי את הדברים או לעטוף אותי?

אני בוכה יותר מידי פתאום.

אני כבר בלי האובססיות. 

אבל אני נתלית בתקווה שמישהו יחבק אותי ויגיד לי שיהיה בסדר

תלויה באשליה.

החלומות והשאיפות דועכים

אין עתיד זוהר ונוצץ שאני אבנה לעצמי.

כי בתאכלס אין עצמי, יש רק ריק גדול מאוד 

אז אני בוכה עוד.

ואני יושבת ושותקת

ומחכה שיעברו הימים והשעות ושאמצע משהו

אבל כבר אין שום דבר זוהר.

ואם היה קעקוע זוהר, אולי עוד היה לי זיכרון של תקוות ילדות מטומטמות.

אין עתיד מזהיר בפני.

נקווה שלפחות עתיד כלשהו יהיה.

וחזרתי למיטה.

לעוד רחמים עצמיים.

בשביל האגו והנפש.