ובכן, קוראיי היקרים שלא קוראים (לא שאני מאשים, זה לא שיש פה מה לקרוא), אתם בוודאי לא טרחתם אפילו לחשוב על לתהות מה לעזאזל קרה לבלוג שלי ב...אמ...חודשיים האחרונים. נמנעו מלהופיע שאלות כגון-האם בני התאבד? (הרשו לי לנפץ את תקוותיכם) האם הוא איבד את דרכו הביתה מעמק יזרעאל? (פרטים בהמשך) אולי הקור מצא לו עבודה בתור פסל קרח בתצוגה? או שמא הוא פשוט נכנס לתרדמת חורף נחמדה?
ובכן, אם יש משהו משותף ביני לבין דוב סיבירי ממוצע, זה לא זה.
לאחר ועדת ענבים, ועדת חקירה ממשוכת שבדקה לעומק את המחדל הנוראי הזה, נמצא האשם. קצת שוחד-וזה כבר לא אני.
אז מה היו תלאותיו של בני בזמן האחרון? היה טיול שנתי, דבר שהשאיר אותי קפוא, שמן (לא תאמינו כמה אכלתי) ובעל טיפות דם בודדות במחזור הקפאין שלי. אבל היה כיף.
יצאנו מבית הספר בעשר בבוקר (לאחר עשרות אזהרות והזהרות ש"הפעם אל תאמרו 'אבל נצא בתשע', תבואו בשבע וחצי על הדקה!" באתי בעשרה לשמונה, ואשכרה חשבתי שבגללי כולם יאחרו). שורה של אבנים עתיקות וסיפורים על בתי זונות רומאיים (מרתק) קדמו את פנינו, יחד עם מדריך עם יכולת דיבור של מקדח פנאומטי. על רקע אותן אבנים חלקנו (קרי- חיים, אסתי, לילך, פונצ'יק וצליל) נאלצו להפגין את כישורי המשחק שלהם באינטרפרטציה מאוד מקורית ל"כיפה אדומה", בה הסבתא (לילך) בולסת חזיר (נורא כשר, אה?) בעוד כיפה אדומה עצמה (חיים) מביאה מכות לזאב (פונצ'יק). אפילו לא היה צריך את הציידת (צליל) שתירה באמא (אסתי) בשביל הסוף הנוראי מבחינת הזאב.
בהמשך קיבלנו מופע שירה מהמם (מבחינת גורם לאיבוד הכרה) של כלב הים התורני שלנו (אריה לקס, כמובן), המחנכת שלנו והמדריך. מה לאמר? ישר לכוכב נולד. וזו לא מחמאה.
משם הדרך ישירה לחדרים, בהם היינו אמורים לישון החל מ-1230. לישון? חה! אופטימיסטים... גם כשהלכתי לישון לא הבאתי לשיקול דעתי את שני המטאליסטים איתנו בחדר. משמע- מטאל כותש אוזניים ומזעזע חושים עד לשש בבוקר. ואז? נו, אז כבר צריך לקום.
למחרת קיבלנו טיול מרטש רגליים שכלל קפיאה על ראש צוק תוך שמיעת סיפורים על אנשים שקפצו ושכחו את המצנח בבית. לאחר מכן- ירידה של 90 מעלות, חלק ממנה בתאוצת ג'י, וריצה קלילה דרך שדה מוקשים עם זבל אורגני. ואם את כל זה שרדתם- הרי לכם כריכים מן המת אל העוד-מעט-מת וקרמבואים שפג תוקפם בעידן הרנסאנס (מה אתם רוצים? אוכל של הקפיטריה). מי ששרד את כל זה קיבל טיול מלבב בבית קברות.
לקראת הסוף נואשו המורים מנסיונותיהם להרוג אותנו, והשאירו את העבודה לתנינים בגודל של פואד בן אליעזר, בחמת גדר. חוץ מזה בחמת גדר היו תוכים שנהגו, רקדו, התווכחו, וסידרו את החדר (היי, זה כבר הרבה יותר ממה שאני מסוגל לעשות), בבונים שהראו הקבלה מדהימה לכיתה שלנו, עיזים גמדיות וצבים פרנואידים. לכו תבינו.
וזהו. היה כיף, חזרנו לבית ספר. משם התפזרנו וכל מה שנותר זה להחליף תמונות (תודה רבה לנה).
ושלשום, לאחר בריחה מאסיבית (קרי- אני ואופיר) משיעור כימיה, מעל הגדר ואל האוניברסיטה, התיישבתי בארבע וחצי לכתוב, בטמפ' ארקטית, את שלב הגמר של אולימיאדת אורנג'. כל מי שרוצה לשאול בתגובות איך היה, ראו הוזהרתם.
שייבס סאלאם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
