דברים שרואים משם...לא רואים מכאן...

הוא דרש ושינה והזיז יותר מדי, עד שהתעייפתי.. לא יכולתי יותר... מערכת יחסים לא אמורה להיות דבר כל כך כבד, לא בהתחלה..

הוא לא נתן לי זמן לעכל, הוא לא נתן לי זמן לחשוב, רק דרש עוד ועוד ועוד...

אני אדם סתגלן אין לי בעיה להתאים את עצמי למצבים שונים, כנראה שהוא חשב שזו התפשרות ולקח זאת כמובן מאליו.

אז ויתרתי..

אני מרגישה כל כך אבודה...

אני מבינה למה אנשים בורחים ושוקעים בעבודה.. שלא טוב לך אתה בורח למקום שהכי נוח לך בו.

וזה מה שאתה עושה הכי טוב - אצלי זאת העבודה.

כבר מזמן הבנתי שהעבודה היא לא חיינו אבל באין סיבה אחרת לבוא הביתה, אז למה צריך לחזור?

אני צריכה את זמן שלי להתאבל ולהתאושש ומשם להמשיך הלאה..

אני בזוגיות...

כבר חודשיים... (די מפתיע בהתחשב ברקורד שלי דייטינג הקצרים)

אבל הזוגיות לא קלה....

יש את החלקים הטובים שלה, ויש את החלקים המזוויעים שלה..

כל הפוסטים שדיברו על כמה אני רוצה זוגית וכמה אני רוצה לשתף מישהו נוסף בחיי (רב הפוסטים שלי התרכזו בכך..)

כשאני בזוגיות, אני מגלה על כמה דברים אני צריכה להתפשר.. על כמה דברים אני צריכה לוותר והכל כדי שלצד השני יהיה יותר טוב, יותר נח.

הקשר שלנו טס נורא מהר, וחשבתי שמכיוון שכך אולי זה הדבר האמיתי... אני עדיין חושבת... אבל כמו שהקשר טס מהר כך צצו הבעיות נורא מהר, והויכוחים, והכעס, והתסכול מזה שאנחנו לא רואים עין בעין דברים ואז תמיד מישהו חייב להתפשר..

וכל ויכוח הוא כמו הר געש שמתפוצץ, והייאוש רק גובר... ואני מרגישה כאילו אני בכדור שלג שמתחיל להתגלגל ולא נעצר עד שאני יכולה לספק לכם את הסוף הבלתי נמנע הידוע מראש.

ומתסכל אותי שאני מרגישה שאני לא יכולה לעצור את זה..

הגענו למצב כל כך רגיש שכל משפט לא במקום שלי או שלו יכול להצית ויכוח חדש.

אני רגילה ללבד, לעשות מה שאני רוצה, להגיד מה שאני רוצה בלי להתחשב באחרים, אבל פה אני מתפשרת, מתחשבת ומתאמצת.. באמת מתאמצת כדי לגרום לזה לעבוד.

אבל באיזה שלב בתהליך אדם מרגיש שהוא מאבד את עצמו, את מי שהוא, את הרצונות והשאיפות שלו...

האם זוגיות בהכרח צריכה להפוך להיות מטלה? האם היא בהכרח צריכה להיות כל כך קשה?

האם אני מאבדת את עצמי רק בשביל לא להיות לבד???