הפוסט האחרון שלי (חוץ מהשאלון שהרגע מילאתי) הוא מהשבוע הראשון שלי בצבא. ועכשיו, אחרי כמעט שלושה חודשים, כל כך הרבה השתנה.

 

למדתי על עצמי הרבה מאוד דברים שאפשר ללמוד רק במצבי לחץ.

 

אם השתניתי? יש סיכוי. סיכוי גדול. אבל זה פחות השתניתי, אלא שגיליתי דברים שתמיד היו אצלי, אבל פשוט לא יצאו לאור (זה נשמע כאילו אני מפלצת, אבל לא על זה אני מדברת, יותר על דרכים שלי להתמודד עם דברים).

 

עד לפני איזה שבועיים, רוב הזמן הייתי שמחה. לאחרונה אני מרגישה שזה כבר יותר מידי. תמיד היה אצלי את הקטע הזה שאני נלחצת שאין לי זמן לכלום, ועכשיו זה הרבה יותר חמור וזה מתחיל לגבות מחיר.

 

חוץ מזה, חשבתי שאם אני אעזוב את הבית, אני אריב הרבה פחות עם אמא שלי, אבל זה ממש לא קרה. אני לא מדברת איתה במהלך השבוע, אני מעדיפה לא להתקשר כי זה תמיד נגמר רע, אבל אז בשנייה שאנחנו נפגשות יש לה איזשהו משו לצעוק עלי בגללו וזה תמיד מדכא אותי כל פעם מחדש, אלוהים יודע למה. וזה תמיד גורם לי לחשוב מה עדיף - להיות בבית או בבסיס. וגם לשמוח שאני אהיה בבסיס סגור.

 

אני די שמחה מהתפיק שלי ומהאנשים שאני אהיה איתם, אבל בכל זאת איכשהו הכמה שבועות החארונים היו לי ממש קשים נפשית, אם אפשר לקרוא לזה ככה. עוברות לי בראש כל מיני מחשבות מטורפות, ולמרות שיש הרבה רגעים בצבא שאני ממש נהנית להיות שם, יש גם הרבה שלא, וזה רק בגללי, לא בגלל משהו אחר. טוב, אבל עוד שנתיים פחות שלוש (הצבא דפק אותי, אני לא יכולה לעשות את החשבון) אני אשתחרר וסביר להניח שמאוד אתגעגע לזה, אז בינתיים אני מאוד מנסה לגרום למוח שלי להבין את זה ולנסות להנות מכל רגע.

 

השבוע שניים מהמפקדים שלי לקחו אותי לשיחות נזיפה. האמת שזה די הצחיק אותי, יותר מאשר כל דבר אחר... כזאת אני, אני לא אשתנה למשו אחר שהם רוצים שאני אהיה. תמיד הייתי כזאת, ואני מכננת להישאר בדיוק כמו שאני עכשיו, אם זה לא מוצא חן בעיניהם, הם מוזמנים לעשות עם זה מה שבא להם, כבר לא ממש משנה לי.

 

ביום העצמאות הבסיס הסופר מודיעיני שלי נפתח לקהל הרחב, והכרחתי הרבה חברים שלי לבוא, אז אם אם יבואו יהיה כיף! גם ההורים שלי אמרו שהם יבואו, למרות שכשאמא שלי שמעה שאבא שלי בא, אז היא התחילה לרדת מהעניין.. אני ממש רוצה שהאחים הקטנים שלי יבואו, זה יהיה מגניב :)

 

אז זהו, כולכם מוזמנים ביום העצמאות,

ושבוע טוב לכולם!

עד הפעם הבאה - לעולם אל תשכחו להסתכל על חצי הכוס המלאה!

באהבה,

סתיו.

 

נ.ב. אני ממש מצטערת אם דיכאתי אתכם עם הפוסט הזה! חחח... הכל עדיין טוב :) תחייכו!