זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב .

אתה יושב ומסתכל בחלון. הכל שקט כאילו.

בתכלס כולם רצים מסביב לנורמות החברה האלו. רצים ומחייכים מדי פעם אפילו.

ומי שרוצה להיות שונה, זורם בסוף עם כל השאר.

ואף אחד לא רוצה לפספס, להישאר מאחור.

כולם רוצים הכל ועכשיו ומהר.

ורק אני מפחדת שאולי אני מיוחדת, ואולי אני אתחרט על מה שהם לא יודעים עוד שהם יתחרטו.

ותמיד יש לי הרגשה כזו שאני יותר, שאני רואה יותר, מרגישה יותר, ואחרת. צריכה משהו אחר ושונה.

אבל למצוא את הכח הזה ללכת נגד, כל כך קשה, על הגבול הבלתי אפשרי. כמובן שאפשרי. אבל מתנדנד בגבול היכולת.

כי הכי קל זה לקבור את עצמך כמו כולם. וכולם קוברים את עצמם בשגרה מרגע שהם נולדים.

אף אחד לא יודע כאן כלום. כל כך הרבה והם לא יודעים. לא יודעים כי תמיד עשו מה שמצפים מהם.

ואנחנו אנשים כל כך אכפת לנו מהציפיות ממה שחושבים.

והסיפוק הזה. אנחנו מספקים את עצמנו במה שהחברה רוצה. אפילו ההרגשה הכי אישית שלנו היא תוצאה של זה.

בקרוב אני בת 24. וזה מרגיש לי כאילו מכאן ואילך הכל כבר מתוכנן ואין לי באמת בחירה. ואם אני ארצה לבחור אחרת, אני מרגישה שבסופו של דבר אני אתחרט על זה. בגלל חינוך, בגלל החברה, בגלל לחצים או פחדים.

ממשיכה לרוץ מהר.