לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

נגיעה של אופטימיות בעולם ללא חסד


"ועל כל דמעה שנחסכה בחיי, תזילו אתם שתיים - עליי. וכל הזיוף שפעם בליבי, נקבר עכשיו, יחד איתי. ועל כל העצב שנאגר בפנים, תבכה נשמתי מבין המתים."


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2012    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2012

עוד לשמור


איך נהייתי אני? 

 

נולדתי כמוך וכמוך וכמוך. תינוק שמן עם שיערות על המצח שאיימו על עיניים יפות שיקחו מהן את תשומת הלב. 

זה לקח עשרים ואחת שנים כדי שאני אהפוך בדיוק למה שאני עכשיו. מי יודע מה יקרה עוד 20 שנה. מי אני אהיה בעוד 20 שניות? 

מזל שאני נבנית בשכבות. כל אני חדשה שתיווצר תתבסס על הקודמת ותצמיח עור חדש מעל העור שכבר מצולק. ככה זה כששריטות לא נעלמות. 

 

איך נהייתי מופרעת?

 

17 צלקות צועקות עליי כועסות שיצרתי אותן. הן לא יודעות שהן בסך הכל שם כדי להסתיר צלקות אחרות. הנה עוד שלוש. מתי תיעלמו כבר?

אני רוצה להיות פה לא יעל של ישראל שהיא טובה. אני פה ילדה רעה אני מרשעת. אני זונה. אני זונה שמזדיינת עם מי שבא לה ומי שבא לה הוא בחור בן 40 שהיא מתה שיזיין לה את הצורה ויחטיף לה מכות רצח. 

 

אני קמה. 

אני עשויה ממיליון פסים. 

אני עיוורת. אני חירשת. 

אני בלון שאיבד את האלסטיות שלו.

המוח שלי מטפטף לי החוצה דרך הנקבוביות.

הרחם שלי נשפך החוצה דרך הפופיק.

אני מסוממת.

אני מיוחדת.

אני גומרת כמו שמעולם לא גמרתי. 

אני בפריז. אני זונה פריזאית. 

אני לעולם לא אהיה מרוצה

רזה

טיפשה

שפויה

 

אני מכורה לדברים שממיסים לי את הנשמה ומכווצים אותה לידי סטטוס

אני מכורה - ארץ נוי אביונה

אני לסבית 

אני לא

כל הגברים בעולם התאהבו בי אבל אני התאהבתי באישה

 

כל יום הולדת אני מקבלת במתנה מסננת 

ואז מסננת את הדברים הלא נכונים

נכתב על ידי puppet , 4/12/2012 04:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אין מקום בטוח יותר לשמור בו כתיבה נושנת.


///


 


חלל
מתגלגל על לשוני, נפער בינה לבין שיניי ונעלם לסירוגין.

כשאתה יוצא ממני, הריק שאתה משאיר בי הוא תהום-
לו יכולתי ליפול אל תוך עצמי
הייתה זו הנפילה האמיתית ביותר שאפשרת לי אי פעם.
נשמת לי פעם אוויר שמילא
חללים שלא ידעתי שקיימים בין סולמות שתי ריאותי.
חמצן מלוח הישר מן הים
לידו הדם המסתאב בעורקי נדמה מתוק.
חלל הוא החור השחור
שנפער בנקיקי מוחינו המנסה להבין ולא מסוגל.
האם אי פעם אתה
תוכל לפלוש לי את תוך החלל ולהישאר שם?

נותרו בי חורים ריקים
נקבים
נחלים
שרק מחכים להסתם במילים.


 


///


 


כשגמר עליה
את ההלל

נשכב בחיקה
דמיין עצמו מטייל
בין הרים קירחים
עם פסגות ורודות
ולוחש לה
"תודה"
על ליל שנת ישרים
בין קירות טבורה
על גבולות עור דקיק
בין רחם לקור
הוא נחבא אל כליה 
מדמיין עצמו
איש קטן
בתוך אשה ענקית
חוקר מקרוב
נקבוביותיה.



///



אחת, שתיים, שלוש,
דג מלוח.
קפאנו
התמסרנו לתחושת שפתיים סדוקות ששורפות.
אנחנו דוממים אבל
בלוטות הרוק שלנו פועמות בקצב של שבע שמיניות.
לא מספיק
אתה אומר
ומוסיף לנער
בקבוק שלג לבן שלצליליו אנחנו רוקדים.

געגוע למתוק: "אחת, שתיים, שלוש, עוגת גבינה"
ומבט לתוך תמונה קפואה
שמתחילה להפשיר, אולי, רק כשאנחנו מביטים בה הפוכה
והעצים פתאום מחייכים,
והשוטר הופך ליצן עומד על הראש
והאשה עכשיו לשמאלו והאיש נשאר מולו
אבל אנחנו נותרים
יושבים ובוהים
מחפשים סיפור שהלך לטייל בפארק ומשחק איתנו
מחבואים.




///




מבחוץ אני בחורה 
לבנה 
שמנמנה, 
רכה למגע
כפתקית מגרדת בגבה של שמלה
מקועקעת בהוראות 
לכביסה נכונה.
 
באישוניי המורחבים יושבת כושית 
גבוהה
עם שפתיים עבות כענפים 
היא ברוח צולפת בשפתיים זרות.
בלילה הופכת 
לבלתי נראית, בשמלה שחורה
מקושטת שוטים. 

בתוכה מתגורר חכם סיני 
זקן
מצייר על אבנים אפורות במכחול ספוג מים
מאיים על מדרכות רועשות
בשלווה. 
נושף מלוא ריאותיו וממיר
ציור ישן בחדש.

והוא חולם שהוא בכלל משורר יפני
קטן
מביט בפרח נובל וכותב עליו שיר:
"הפרח הנובל". 




///




אתה תעצב אותי כגוש חימר בידי האמן.

תיצור ממני אישה,
או מאפרה לסיגריות

או שתהפוך אותי לפנים יפות. 
תחבר אותי
חולייה חולייה
ותיגע בי
אצבע אחרי אצבע
ותסובב אותי
על אבניים חורקות 
שיעשו לי סחרחורת כמו של מחוג שעון משוגע. 

השבר הראשון יופיע בתנור
אתה לא תבחין בו מסדיק אותי אט-אט כיוון שאתה
מפחד מן החום.

השבר השני יחרוץ בי
כאשר תניח אותי לקישוט בחצר ביתך
ותניח לחתולים טריקולורים להשחיז בי ציפורניהם. 

כשאהיה דבר פרט לרסיסים
תתפלל שאחזור להיות שוב גוש חימר
אפר אדמה רטוב אותו תוכל להפוך,
שוב,
לכל מה שתרצה.




///




נשים קטנות,

קומו ועשו אהבה 

עם המילים שעתידות להכתב על ידכן.


נאחז ברגשות

שיכלו להיות

מודחקים,

אך ורק בין קימוריה של אשה.

 

נבלע מאכלי חטאים, 

ונקיא אותם 

אל תוך שורות ישרות, ששורטטו כדי להכיל אותנו.  


נשותיי שלי

כיצד נדחקנו לשולי מציאות?

האם וויתרנו

או 

מילאנו חובות.


רדו מהשגיכן, 

ובואו בברית הנישואין

עם העט איתו תחתמו על הכתובה.



 


///


 


שטפתי במקלחת את כפות רגליי השחורות באובססיביות אופיינית. התענגתי על עצם קיומו של הסבון ועל עצם היותו נקי, העברתי אותו לאט לאט בין כל כימורי כף רגלי. לשניה לא התרכזתי ומוחי הפליג למחוזות קיומיים שכאלה, והתרגזתי. לכן התחלתי את כל הטקס מחדש. אסור לפספס אף נקודה. במן חוסר סדר משונה החלטתי קודם כל לשטוף את כפות רגליי שנשאו אותי כל היום בגאווה, ורק לאחר מכן להכנס כל כולי את תוך המקלחת. נקיית רגליים הורדתי את בגדיי, זרקתי אותם בצורה שרק נראית אקראית על רצפת חדר האמבטיה. רק אני לעולם אדע את החוקיות, שאת הבגדים שזרקתי בצד אחד של הרצפה עוד אחזור ללבוש, ואת הבגדים שזרקתי בצד השני אניח מאוחר יותר בתוך סל הכביסה הירוק. רגליי גרדו בצורה איומה כפי שהן נוהגות לעשות בחורף, ולכן עם מים רותחים שטפתי אותן כך שהכאב החליף את הגירוד המעיק כמו בכל מקלחת. המשכתי בשטיפת פניי, כתפיי, בטני שהתרחבה שוב כהרגלה. ירכיי היו אדומות מצריבת המים אך אני הרגשתי באותו הרגע שזה מגיע להן על כל שהן גדלות ללא רשותי. עמדתי דקות ארוכות כשברז המים מונח על קודקוד ראשי. המים אינם ניתזים החוצה בזרם חזק, אלא גולשים כמו בד לאורך שערי שמקיף את פניי כמו וילון. כך דקות ארוכות. 


חלוק צהוב חיכה בסבלנות עד שאסיים כדי לעטוף אותי בצהיבותו, אך אני בחרתי דווקא בחלוק הלבן של אחי שהיה ישן יותר ורך יותר למגע. זאת לא לפני שפיזרתי על עצמי בושם יקר, ולא לפני שבחנתי עוד דקות ספורות במראה את גופי העירום. קו המותניים וכל מה שמעליו העלה בי חיוך קל. לו רק הייתי יכולה להתפשט רק ככה מול גברים, רק מן המותן ומעלה... כל איבר שכולל את הפופיק העלוב שלי וכל איבר שנמצא מתחתיו ישארו מצידי תחת גדר הפרדה. שתי מדינות לשני עמים, כך אקרא לגופי. מדינה אחת בשבילו, ומדינה אחת בשבילי. 


 



///


 


 


כשעברתי להטיס מטוס מלחמה משוכלל, חיברו את פי לראשונה לצינור חמצן.
באותו חלקיק שניה בו לקחתי נשימה עמוקה של אוויר מזוקק, נפלטה מתוך פי
האמירה, כמעט בקול, "הבנתי! סוף-סוף הבנתי."

כבר שנים אני נאבק במעין תחושת דז'ה-וו בכל פעם שאני נחגר ומתכונן
להמראה. אך פתאום, ללא כל הכנה ולאחר שמזמן וויתרתי כבר על הנסיונות
לפענח את אותה הרגשה, פתאום ידעתי איזה זיכרון מעז לפלוש אליי מתוך
התת-מודע. הבזק תמונת האולטסאונד שלי הופיע אל מול עיני בעודי מרכיב את
הקסדה ועוטה עליי את החושך ההוא מהרחם שאני זוכר במעורפל. אבל לא לשם אני
חוזר עכשיו, אלה לא שבעת החודשים בבטנה הרכה של אמי אלא שני חודשי
ההשלמה! זו הקופסה השקופה, האינקובטור החיוור, החודשיים האלה שאני מוכן
להשבע שאני זוכר, למרות שסיפרו לי שבקושי הצלחתי לפתוח בו את עיניי.

פתאום מספיק לי רק מבט אחד אל חופת המטוס העוטפת אותי מלמעלה, אל תקרת
הזכוכית שמפרידה ביני ובין השמיים, ומיד אני חוזר לשם. לחודשיים המפחידים
ביותר בחיי, בהם תלשו אותי בכוח מהמיטה הנוחה ביותר ביקום והכניסו אותי
לתוך אמא מזוייפת. אמי תמיד אומרת שהייתה זו כמו בטן שקופה. אך אני, כפי
שאני מרגיש במטוס לפני ההמראה, לא הרגשתי בטן מרופדת, הרגשתי כמו בתוך
קופסה אטומה. מלאת צינורות של חמצן ונוזלים, אך אני עסוק רק בלנפח את
ריאותיי שנדמות כבדות יותר מכל דבר בעולם.




///




גלים גלים של של דם עוברים בין הנשמה ובין העור שלי, מפרידים בין הבפנים שלי לבין הבחוץ. בגללם לא תוכלו לנחש לעולם על מה אני חושבת, ועל טיבם של אילו הרהורים מזעזעים אני עומדת היום. לפעמים, כשאני מנסה להרדם, זו המחשבה שמרגיעה אותי, שכל כך הרבה דם עובר בין הליבה שלי לבין פני השטח. לפעמים כשאני מנסה לישון אני מגיעה לכזו רמה של ריכוז, שאני מצליחה לא רק לשמוע את פעימות הלב שלי, אלא לדעת בדיוק מתי מגיע כל גל כזה של דם לכל איבר בגוף. פתאום אני מרגישה אותו פוקד את האצבעות, ואז את הרגליים, ואז הוריד שבצוואר שלי קופץ שוב בתיאום מושלם. וזה מרגיע.


הקול שלי צרוד עכשיו כמעט כמו של צפרדע. אני חולה מהעונה הזאת שמבשרת פתאום שלוקחים לי את החורף. הוא נשפט ונידון לגזר דין מוות, עד שיום אחד יחזור שוב מהמתים. אבל אני כבר מאסתי בשכול, ועל כן אני צרודה. אני חולה רק מלחשוב על העונה הארורה שבאה עליי לרעה.


ולכן כינים קטנות מטיילות לי בגרון ושרות במקומי הלילה.


בדיוק בלילות כאלה אני נזכרת איך שרתי לאחי בבר המצווה שלו את השורה של  "בערוב יומך" ובכיתי, כי כבר בגיל 7 הייתה לי תחושה שמערכת היחסים שלנו נמסה כמו נר ומשאירה כתמים על העוגה. הייתי כל כך קטנה עם אינסטינקטים של בת מאה, עם תחושת בטן שהוכיחה את עצמה היום כצודקת. בלילות שכאלה, מלאים בצרידות ובחמימות מזוייפת, אני נזכרת בזה. איך ידעתי שאני אאבד אותך כבר אז. אבל כמו עם כל דבר ארור אחר, גם עם זה אני מתמודדת בלילות.

 


פניי כעת אדומות מיין, כמעט כאילו הוא עלה לי לראש, התיישב בלחיי השמנמנות והפך אותן לורודות מתמיד. הפנים שלי לוהטות, מזיעות, מגרדות כמו חולות שחין כמו שכל גופי תמיד מגרד. כבר סיפרתי בעבר כיצד גופי מגרד? כל כך מגרד עד שאני נוטה להתקלח במים רותחים שיאלחשו אותו.


אבל כל כך הרבה זמן שלא הייתי מאולחשת באמת, לא הייתי תחת השפעתו האינסופית של בחור שייגרום לי לא להרגיש, אפילו את השפתיים. כאילו הם לא קיימים ברדיוס שאותו אני בכלל מסוגלת לדמיין. חלומות כחולים נבראו בשביל נחמה. ואני, שבסך הכל כמה חודשים לא זכיתי למגע ידי זהב של בחור, כבר מתמסרת למחשבות סוטות על גשם של גברים שנופלים עליי כמו ארבה בשדה, כמו גרגירים של שעון חול, איתו יציע לי יהודה עמיחי נישואין.


 

החושך עוטף אותי. אני מתענגת על השעות של הלילה בהן כלום לא נשמע פרט לקול אצבעותיי מרקדות על המקלדת. אני לוקחת נשימה עמוקה ושואבת את החושך הזה דרך האף, שיחדור גם קצת אל תוך החזה שלי. אחרי לילה של סדר הגיע הזמן לסדר גם מחשבות, ולא רק לדחוף אותן לארון באלימות כדי שמי יציץ אל המוח יחשוב שהכל מסודר. והנה אני, בהשראת החושך (פחות) ופסח (יותר), כותבת את המכות האלו שהשאירו סימנים כחלחלים וקטנים על הירכיים שלי ושריטות על יד שמאל. המכות היפות ביותר של יעל. לראווה.


ומה נשאר לנו?


מכת בכורות.



///



 

נכתב על ידי puppet , 4/12/2012 04:16  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  puppet

בת: 32



תמונה




14,797
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpuppet אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על puppet ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)