| 7/2009
מדרגות
עזבתי את רעננה וחזרתי לגור בכפר-סבא.
לא מטאל בכלל. כפר-סבא רחוקה יותר מתל-אביב.
כפר-סבא אפורה.כפר-סבא מוסיפה 40 שקל למונית בלילה.
אבל בכפר-סבא אני גר בדאונטאון. לגור בדאונטאון זה סקסי.
(גם להיות מצטיין טלמרקטינג עונת 2009/10 באופרה הישראלית, אם לא שמעתם. תעריצו אותי. אני האספרגר הראשון והערפד החמישי שזוכה בזה. אבל אורי מפיסטו, שי נוספרטו, יניב ולאד ודנה בת'ורי היו ערפדים מקוריים. אני הערפד הננשך הראשון שזוכה בזה)
רעננה הייתה נחמדה בשל הגישה המהירה לתל-אביב בכללי ושכונת נאות-אפקה בפרט, שם הדסטרויר מבלה את לילותיו . כי אני תל-אביבי ברמח איברי.
כשאתם אוכלים חומוס ופיתה אני אוכל מחית גרגרים מצרית על מצע טחינה גולמית ופוקאצ'ה שטוחה.
כשאתם יושבים עם גולדסטאר וודקה ושרים בריטני ספירס עם גיטרה קלאסית בגינה ציבורית אני יושב בפאבים, מוציא מאות שקלים על אלכוהול מיובא ומנגן על סורק (וצורח).
אתם הולכים לארומה ואני לבראסרי.
אתם בני תמותה ואני ערפד, וערפדים, כמו הומוסקסואלים, מעדיפים לגור בתל-אביב הפתוחה עם חיי הלילה ולא במקומות שלפעמים לא מגלים פתיחות לזן שלנו.
בשרון יושנים עד שנוסעים שוב לתל-אביב.
אז מה לא אהבתי ברעננה?
את השכונה שגרתי בה, שכונת לב הפארק, שכונה של מיליונרים ומאפיונרים. למה גרנו שם, סיפור ארוך ולא מעניין. אנחנו לא מיליונרים. אנחנו עמידים.
אניהווו כל השנתיים שגרתי שם היו מפוצצות בשיפוצים כי העשירים אף פעם לא שמחים. החיים שלהם הם כמו פט סוסייאטי בפייסבוק. יש עיצוב חדש ופתאום אתה חייב חדר ירח. אז פרנסואה הצרפתי שבא רק באוגוסט, ופרנסואה המרוקאי שזורק טילי לאו מביאים מכתשים מהירח שיקשטו את הרחוב.
ולכל הרחובות יש שמות הומואים בטירוף.
אחרי שאתה נכנס בירושלים לרב קוק, אתה נכנס פתאום לשחפים המנפנפים בכנפיהם, עובר דרך העפרוני והסנונית לטור ומשם פונה לחוחית. מה זה חוחית? אני רוצה לגור בנשר המוזהב, בבז, בF-16.
אנייהווו אחד הבתים שהכי עצבנו אותי היה בית עם מלא מדרגות. כמה מדרגות? המון.
מין אחוזה כזאת שבדרך הביתה הייתי רואה בתהליכי הבנייה.. זה היה בית של 3 קומות עם חלונות שקופים שמתוכים אתה רואה את הטלוויזיה פורמלי נואון אז קיר, הסנוקר הענקי והמטבח המעוצב. אבל כדי להכנס הביתה אתה צריך לעלות במדרגות. אז נגיד שישימו 6 מדרגות, כדי שיהיה מקום לעוד גינה, זה סקסי.
אבל לא, הם שמו גרם מדרגות של 20 מדרגות. אתה חייב לעבור מסע תלאות רק כדי להכנס הביתה.
ונגיד שהבן שלהם, נקראו לו וושינגטון על שם הדולר, חוזר הביתה מסטול. הגיוני, הוא נולד עם כפית זהב בפה ומרגיש שמגיע לו הכל. הוא לא מרוצה מהתפקיד שאבא סידר לו בצבא כמפקד גלי צה"ל, ואף אחד לא באמת מבין אותו.
וושינגטון נכנס הביתה ורק רוצה להתקלח ולאכול עוגיות.
אבל לא. הוא צריך לעלות במדרגות. עוד ועוד מדרגות. הוא רוצה לקרוא לאבא שיזמין את 669 שישימו אותו ברתמה ישר בחדר, אבל אז ההורים יתעוררו ויראו אותו מסטול. והוא יודע שגם אם הוא יעבור את זה יש לו את כל המדרגות (שאגב, הם מעוקולות ונראות כמו ציור של אשר) בבית לעבור.
וושינגטון מתאבד.
החיים של המשפחה מתאבדים. ואז אבא שלו עובר למושב שפיים וקונה רחוב שלם כדי להפוך את הבית לחסר מדרגות. אבל מאוחר מדי, והזומבי של וושינגטון אוכלת לו את המוח.
אז מזל שעברתי דירה.
| |
חזרתי, וכעת עם ניבים
לפני מס' חודשים ננשכתי ע"י ערפד הקומון סנס שאמר לי "הגיע הזמן להתבגר ולפרוש כנפיים אל תוך הלילה"
ואז הגיע הבוקר ואמרתי "לאאאא אני אנמס!!!"
וערפד הקומון סנס, דביר, שאל אותי "בתור יהודי, אתה רוצה להשתלט על הכלכלה העולמית ולשעבד את הגויים?"
כחכחתי ידיים בהנאה וצווחתי "כן! וגם על אמצעי התקשורת!"
ערפד הקומון סנס, דביר שלו, הסתכל עליי בזלזול ואמר "נסיון נוסף, בתור אספרגר, האם אתה לוזר חסר אונים וילד כאפות?"
לא, עניתי בנחישות. אני גבר שבגברים. הייתי 6 חודשים בצה"ל!
ועוד בתור תומך לחימה! (הקשבתי לבכי של ניר מוכיח, שי בילינסקי ויוסי פרץ ואמרתי ברוגע "יהיה בסדר". אני תומך לחימה)
אז גיליתי שערפדים לא נמסים
והחלטתי שזה שאין לי מה לספר לא אומר שלא יהיה לי בלוג. כשאין השראה כופים אותה. ולכן-חזרתי.
מטאל!
למה הבלוג הקודם לא עבד?
א'-רצינות יתר. התייחסתי אליו כאל יומן יקר ולא כאל כלי משני וקז'ואלי שהוא בעצם מקפצה למינוי שלי להיות עורך גלריה של הארץ, שבעה לילות של ידיעות, עיתון הארץ והגרדיאן הבריטי.
ב'-חוסר עקביות זמנית. אני לא מבטיח ולא מתכוון לעדכן פה כל יום אבל בחודשים האחרונים היו מקרים שלא עדכנתי חודשיים ואז עדכנתי 7 פעמים בשבוע. שמוביל לנושא הבא.
ג'-חשיפה.אף אחד לא קורה פה. זה כמו לקשקש לתוך מחברת. זה צריך להשתנות, פעם זה היה שונה. עד שד' השתלט (איזה טיזר אני, אה? אם אני ככה במילים, אין גבול ליכולות של הלשון שלי!)
ד'-צומי. הבלוג שלי מלא בצומי. אבל המון. המון המון המון. אויי ויי רעעעע לייי אני חרא אני לוזרררר. ואתם צריכים לכתוב לי "אווו תהיה בסדר, תאמין בעצמךךךךךך"
3 דוגמאות רלוונטיות-
"עזבתי את הפורום שהייתי מכור לו, אמרתי זהו, נגמר עידן, חיים חדשים, אבל חזרתי, שעמם לי, הייתי בודד, ואפשר להגיד שחזרתי עם הזנב בין הרגליים...
אני אותו ספאמר תעב שלטון שהייתי פעם... אני אותו אדם.. אולי השתניתי.. אבל אני נשאר אדם שפל ומעצבן"- 11 לפברואר 2005.
"לבחורות נורמליות לא אכפת עם יש לי 15 קילו עודפים או זקן, אכפת להן שיש לי אישיות כה נוראית, כאילו... החסרונות עולים על היתרונות בהרבה ואני בתור בחורה לא היייתי רוצה להיות עם עצמי, אני כזה לחוץ ומעצבן, גועל נפש.. "-23 לינואר 2007.
"אני קובע תאריכי פטירה לעצמי ולא עומד בהם
ונמאס לי, אבל ממש נמאס לי, לרחם על עצמי. אבל כמו שאני מנסה לדבר עם אנשים ברחוב וממלמל
ככה אומרים לי "בוקר טוב" ואוטומטית יוצאים לי פוסטים מלאי שנאה עצמית וחפירות אין קץ. שואה לי. ממש שואה לי." 14 למאי 2009.
כל זאת כשהייתי בן אנוש. עכשיו אני ערפד. אוקיי. אתם לכם זמן לעכל, להתרגש, לבכות ולהתקשר בהיסטריה לכל החברות ולהגיד "הוא חזר! הקליינמייסטר חזררר! מטאל!"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: