משני צידי הדלת
היא יודעת שזו הפעם האחרונה שהיא מגיעה
אליו,| הוא יודע שזו הפעם האחרונה שהיא מגיע אליו
הפעם האחרונה שהיא עומדת מהצד הזה של הדלת שלו.|
הפעם האחרונה שהוא מחכה לה ככה ליד הדלת.
היא מכינה את עצמה נפשית,|הוא מכין את עצמו
נפשית,
גם
למה שהיא תצטרך לעשות,|גם למה שיצטרך לחוות,
גם
לאופן שבו תעשה את זה.|גם למה שלא יוכל לעשות.
היא דופקת בדלת.| הוא פותח את הדלת.
לא ברור לה למה היא הסכימה להפגש שוב.|לא
ברור לו מה בדיוק הוא רוצה ממנה.
היא רק מקווה שעכשיו הכל יסגר.| הוא רק ידע
שימות אם לא יראה אותה שוב.
תודה לאל, הוא לא מנסה לנשק אותה.| הוא
רוצה לנשק אותה, אבל נראה שזה אל במקום.
הם מנהלים שיחה סתמית בזמן שהוא מכין להם
קפה| הוא לא ממש יודע מה להגיד.
הם יושבים בשקט על הספה, שותים את הקפה
שלהם.
היא לא רואה טעם להמשיך,| הוא לא רוצה שהיא
תעזוב,
ממילא הכל נגמר, היא אמרה לו את זה.|הוא
מסרב להאמין שזו הפעם האחרונה שישבו ככה.
היא מסתובבת אליו, לומר לו שאולי כדאי
שתלך.| הוא מסתובב אליה, להביט בה עוד פעם.
היא פותחת את פיה קלות.|הוא רוכן ומנשק
אותה.
"לא" היא אומרת לעצמה. "זה
נגמר וזהו".| "שהרגע הזה ימשך לנצח" הוא חושב.
זמן מה אחרי זה, היא מתלבשת.| הוא לא רוצה
לקום מהמיטה, רוצה לקיים את אשליית הרגע עוד קצת.
היא נתנה לו את "מתנת הפרדה"
הזאת, לא שלא נהנתה,| הוא יודע שמבחינתה זאת רק "מתנת פרידה"
אבל מה שנגמר נגמר, היא עדיין יודעת שלעולם לא
תאהב אותו.|אבל מה לעשות? הוא לעולם יאהב אותה.
הם מחליפים כמה מילים אחרונות
היא מתחילה לבכות,| הוא רוצה לבכות אבל לא
נותן לעצמו,
והיא אפילו לא יודעת למה.|כי גברים לא
בוכים, וכי הוא מפחד שהיא תבכה יותר.
היא הולכת לכיוון הדלת.|הוא הולך אחריה לכיוון הדלת.
"ביי"
הדלת נסגרת.
הדלת מאחוריה ולפתע היא מפסיקה לבכות.| הוא
עומד מול הדלת ונותן לעצמו להתחיל לבכות.
היא ממהרת הבייתה,|הוא הולך חזרה לחדר
השינה,
להתקלח ולשטוף מעצמה את הריח שלו.|בוכה לתוך
הסדינים שהשאירה עליהם את ריחה האהוב.
היא לא בוכה יותר.|הוא לא מפסיק לבכות.
היא בכתה כשהיה בכך צורך.|הוא התאפק מולה.
שירגיש אשם, והיא תרגיש נקייה מאשמה.| שלא
תרגיש אשמה.
זה ההבדל בינו לבינה.