hey there sexy lama, how would you like to kill all humans?

צוואה

            הוא מסיים לכתוב את המכתב, מניח אותו מתחת למסמך החשוב שהכין מראש בתוך המגירה ששומר בדרך כלל נעולה, סוגר את המגירה, נועל אותה, מניח את המפתחות על השולחן המהודר שלו ודופק לעצמו כדור בראש.

            הבן שלו בשוק כשהוא מקבל את הבשורה, הוא לא בוכה.

 גם בהלוייה החושים שלו עדיין מעורפלים ואין צורך במאמץ מיוחד כדי לא להתחיל לבכות עכשיו. בכל מקרה  אחיו הצעיר ואמו שם, ואחיו לפחות צריך שהוא יהיה חזק. אמו סיימה לבכות כבר מזמן, בתקופה הארוכה אחרי שהיא ואביו התגרשו, כשחשבה שאיש לא רואה או שומע.

הוא יושב בחדר העבודה הישן של אבא שלו ועדיין מסרב להרגיש.מכחיש שמרגיש ומכחיש שמכחיש. הוא בוהה בהבעה ריקה בכמה טיפות מהדם שניתז על שולחן העץ, והעדיף להספג עמוק ולא להשטף. "הלך השולחן" הוא לוחש בשקט בלי לשים לב. הוא כן שם לב, בזווית העין, למפתח קטן ששוכב ליד אחת מרגלי השולחן. הוא מכיר את המפתח הזה, זה הפתח שאביו החזיק תמיד קרוב. הו נזכר איך אביו היה מוציא אותו לפעמים מכיסו ומשחק בו, מגלגל אותו בכף ידו ומגונן עליו כאילו היה היקר לו מכל, יותר מהקריירה, יותר ממשפחתו, יותר ממנו, בנו. רק לרגע היה מוציא אותו, אבל עיניו באותו רגעים נראו כאילו הן רואות חיים שלמים עוברים במקום אחר. עוד בתור ילד הוא ידע מה המפתח הזה פותח. מגירה קטנה בשידה הישנה של אביו, שבילדותו היה מעביר שעות בחלומות בהקיץ על הדברים שאולי מוסתרים בה.

הוא מרים את המפתח בלי לחשוב וניגש לשידה המוכרת. גל בלתי נשלט של התרגשות שוטף אותו: הוא עומד לגלות את האוצר של אביו. שתיצעטפות וכמה תמונות של אישה שלא ראה מימיו. זה הכל? על אחת המעטפות כתובבה המילה "צוואה" על השנייה שם וכתובת. המעטפה השנייה מעניינת אותו הרבה יותר, הוא יודע מיד שהנמענת היא האישה הזרה מהתמונות, וסקרן לגבי הדבר האחרון שהיה לאביו להגיד לאשה זרה, אבל הוא מרגיש מחויבות לקרוא תחילה את הצוואה.

הוא מזהה את כתב ידו של אביו, קורא את השורות הריקות שמלאות בהוראות פרקטיות שיכלו להכתב גם על ידי מחשב. מחפש מילה אחת עם רגש או סיבה או משמעות בשבילו, מילה שיוכל לשמוע בקולו של אביו, אבל בין הדברים שהוריש לו אביו הוא לא מוצא את כל אלה. הוא לא מוצא את ההסברים והסיבות שאביו כנראה לא הרגיש מחיוב לתת, גם לא את הרגש שהתקשה לתת תמיד. הוא קורא עמוד ועובר לעמוד השני שמכיל רק שורה אחת "על המכתב להגיע אל יעדו ואסור שיקרא על ידי איש מלבד הנמענת". עכשיו הוא מרגיש. הוא כועס. הוא יודע שבמכתב המסתורי הזה הוא יוכל למצוא את הסיבות שאביו לא רצה לחלוק איתו, כל מה שהוא צריך לעשות זה לפתוח את המעטפה, ולאביו לא מגיע שיכב את בקשתו אחרי מה שעשה לו, אבל ידיו רועדות והוא לא מצליח. לא מצליח להביא את עצמו למעשה הזה. הוא לא כזה. במקום זה הוא נותן לדמעה אחת ליפול. הוא כועס ועצוב. כועס ורוצה לקרוע את המכתב, לשרוף אותו. אם הוא לא ידע את הסיבות, איש לא ידע. אבל במקום זה הוא הוא מזיל עוד דמעה, ועוד אחת, ושטף ויבבות חנוקות. אביו עזב אותו שוב.

הכתובת שונה, אפילו שם המשפחה, אבל הוא מוצא אותה ומניח את המכתב במו ידיו בתיבת הדואר שלה. הוא מסתתר לא הרחק ומחכה שהיא תאסוף את המכתב. היא לא כפי שהיא הייתה בתמונות. היא מבוגרת הרבה יותר. יכול להיות שאביו שמר את התמונות האלה כל כך הרבה שנים?

היא סקרנית כשהיא רואה על המעטפה את שם הנעורים שלה. היא הולכת ישר לחדר השינה שלה, אפילו שוכחת להגיד שלום לבנה שחזר מבית הספר. היא סוגרת את הדלת, פותחת את המעטפה ומתחילה לקרוא.

לאהובתי

אהובתי-איזו מילה יפה. האהובה שלי. איך אני יכול להעז לקרוא לך האהבה שלי כשהובהר לי כבר מזמן שאת לא? את מרשה לי לקרוא לך שלי למשך הזמן הקצר בו תקראי את המכתב האחרון שלי אליך?

המכתב האחרון בגלל שכשאת תקראי אותו, אם תקראי אותו, אני כבר אהיה מת (את זוכרת את הנטייה שלי לדרמתיות? היא נעלמה יחד איתך. היית מאמינה שאף אחד שהכיר אותי מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה לא יגיד עלי לעולם שאני דרמתי או בכלל רגיש?).

יש כל כך הרבה שאני רוצה להגיד לך, כל כך הרבה דברים שרציתי לשאול, ומעט מדי מילים. אפילו עכשיו אני מתקשה למצוא את המילים ולכן כנראה לא  אומר את מה שרציתי, ועל כך אני בכנות מצטער.

אז מה שלומך? אני תמיד חושב עליך. איפה את? מה את עושה? אני עדיין קיים בשבילך? הכל בטח השתנה בחייך בשנים האלה, שנראות לפעמיםכמו כמה רגעים, שעברו מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה לפני נצח. אבל את כבר לא יכולה לענות לי, אהובתי, נכון? רוצה אולי לשמוע עליי?

התחתנתי. היא הייתה מטורפת עליי, נראה לי שהיא עדיין אוהבת אותי אבל אני לא בטוח. התגרשנו לפני שנים. יש לנו גם שני ילדים. חשבתי שלהתחתן עם מישהי אחרת ישכיח אותך. אחרי שזה לא קרה חשבתי שילדים משותפים איתה יצליחו, אבל אחרי שהשני נולד ראיתי שגם זה לא יצליח והתגרשנו. מעולם לא נתתי לילדים שלי את האהבה שהיו ראוים לה, הם פשוט לא היו מספיק חשובים, לא הדבר הכי חשוב, אבל עדיין אהבתי אותם מאוד. את חושבת שאני הפכתי לאדם נורא? את שונאת אותי יותר? מרחמת עליי יותר?

זה פחות או יותר כל מה שקרה מאז שהתראנו, אהובתי. זה ועזיבתי את העולם, אבל לא אשעמם אותך בפרטים על כך.

את מאמינה בחיים אחרי המוות או בגלגול נשמות? או שאולי את מאמינה שלא נשאר דבר מלבד הבשר שמתעכל? אם אחת מהאפשרויות הראשונות נכונה, אולי ניפגש שוב בגהנום או בחיים אחרים, כששנינו נהיה שונים ואולי נהיה מתאמים יותר זה לזו. אם האפשרות האחרונה נכונה, אני רוצה להאמין שחלק קטן ממני נשאר לפחות במכתב הזה.

דעי לך ששברת אותי. מאז שהתאהבנו מת הסיכוי שאמצא לי שלווה בלעדיך. במקום שלווה יכלתי לקוות רק לקהות חושים שוחקת, וממנה היה לי שפע. עם זאת דעי שאני לא כועס יותר, לא מאשים. דעי שאני עדיין אוהב אותך. את שונאת אותי יותר על זה שכעסתי עלייך פעם?

אני מקווה שלפחות חימם את ליבך לדעת שאת העושר האמיתי שלי הותרתי לך, את כל האהבה שלי. זו הצוואה האמיתי שלי, ובה אני מצווה רק דבר אחד: אני מצווה לך חיים ארוכים ומאושרים.

זהו. נותר בי עוד עולם שלם שאני רוצה לחלוק איתך, אך לא נותרו עוד מילים, אהובתי.

אני מפציר בך לא לשכוח אותי, לא לשכוח שאהבתי אותך. אני מבקש שתשמרי את המכתב הזה, שיהיה לך לזיכרון ולי למצבה. כל מה שהייתי וכל מה שנותר ממני הם שלך.

היי שלום, אהובתי

אני שלך גם במותי

            היא מניחה את המכתב ומוחה דמעות מעיניה. היא כל כך כועסת שהיא בוכה. כועסת ומרחמת על עצמה. הוא שוב מאז לעשות לה את זה, הבנזונה. האידיוט הזה, אפילו אחרי כל השנים שלא שמעה ממנו, אפילו במותו, מנסה לגרום לה להרגיש אשמה במשהו, ועוד מכחיש שזה מה שהוא עושה. למה מגיע לה להתמודד עם החרא הזה?

            היא זורקת את המכתב המגוכח הזה לפח, ומקווה לשכוח במהרה את התזכורת להכרות המצערת שלא חשבה עליה כבר שנים. לפחות עכשיו היא יכולה לומר לעצמה בלב שלם ובודאות מוחלטת: "ברוך שפתרנו!".

            ברגע שהיא סוגרת אחריה את דלת חדר השינה היא שומעת את בעלה נכנס הבייתה, אפילו אחרי כל השנים איתו, היא עדיין מתרגשת כשהוא קרוב. היא כבר חצי שכחה את השטות הקטנה שעיצבנה אותה.

אבולוציה פנטסטית

            היא הייתה הפנטזיה שלי.

היא התחילה את דרכה בפנטזיות שלי בצורה כל כך יפה וטהורה. בהתחלה, בחודשים הראשונים, יכלתי לשבת שעות ולדמיין את הרגע הקסום בו הכל יסתדר, בו העולם יהיה כמו שהוא אמור להיות. הייתי מדמיין כיצד אני אומר לה מלים יפות ועדינות, מספר לה כמה אני אוהב אותה. ממטיר עליה הבטחות של אושר הדדי ואהבה נצחית. מתאר לה אותה כפי שרק אני רואה אותה, כפי שהיא באמת.-אלוהית. מביט בעיניה הקורנות, מאהבתי, שמשתקפת חזרה אלי. חולק איתה נשיקות עדינות ובו זמנית מלאות תשוקה. תמימות ותקווה היו המוזות שלי, בשעה שבניתי לנו עולם קסום עליו לא ידעה דבר.

אך הגיע יום בו התמימות התעייפה. היא הוחלפה במוזה חדשה- תאווה. או, עדיין דמיינתי רגעים קסומים ומילים יפות, אבל פחות. פינטזתי בעיקר על רגעים אחרים. רגעים בהם המילים היפות התקצרו, או שלא נאמרו כלל, או שנאמרו בלי לקבל חשיבות כמו פעם. נאמרו רק בשביל להוביל למטרה האמיתית. היינו עושים אהבה, היינו חולקים רגעים בהם היינו לישות אחת, והעולם נעלם. בהם אהבתנו קיבלה ביטוי והיינו מאושרים יותר מהמותר לבני תמותה רגילים- נגענו באלוהות. תקווה ותאווה.

גם התקווה עזבה, וחוזרת לבקר רק לעיתים רחוקות, לרגעים ספורים. במקומה בא הזעם. נראה היה שהפנטזיות הגיעו לרמת שלמות, נותר רק להגשימן וזה יכל להעשות בקלות. למה היא לא נותנת להן להתגשם? למה היא מסרבת לתת לעולם המושלם להבנות? זעם. כעס נוראי שלא איפשר לי יותר אפילו לדמיין את המילים שפעם רציתי להגיד. רק התשוקה הבוערת יכלה להתבטא עכשיו בדמיוני. רק זיונים בלי רגשות. בעלות במקום שותפות. ניצול במקום מתן הדדי. אובססיה במקום אהבה. זעם ותאווה, ואפילו זה לא עמד להחזיק.

יאוש. היאוש הגיע כדי להחליף את  התאווה ואפילו להשכיח מעט את הזעם. זה לא יקרה. לעולם לא יקרה. לעולם לא נבנה ביחד את היופי שדמיינתי, לעולם לא נחלוק ולו רגע אחד שרציתי. ואם לא, מוטב ולא היינו מכירים, או לפחוות אם היא הייתה נעלמת מחיי. כן, חלמתי על רגעים בהם היא נעלמת לנצח, נוסעת רחוק, שוקעת בתרדמת, משתגעת ומתאשפזת, נשארת לעולם בודדה. זו תהיה נחמה קטנה, שאולי תקהה במעט את היאוש. יאוש וזעם.

אבל כמה זמן יכול אדם להכנע ליאוש? כמה זמן יכלתי לחיות כך? להפסיק לחיות או להפסיק את היאוש? דחקתי את היאוש לפינה אפלה בתודעה, החבאתי אותו רחוק מאחורי הפנטזיות הרבות, שאת חלקן הוא עצמו עזר לבנות. החבתי אותו ונשארתי לבד עם הזעם. שיחררתי אותו לעשות כרצונו בעולמות שבניתי ומה שהוא עשה מהם הפחיד אותי. פינטזתי בעזרתו עליה עלי ועל אלימות. פינטזתי על אכזריות, רציתי להכאיב לה, לקרוע אותה, לרצוח אותה כי הבנתי שגם אם תעלם מחיי, תהיה לנצח בליבי כל עוד שניינו חיים. פחדתי כל כך להשאר לבד בראש שלי עם הזעם, כל מה שנותר לי לעשות זה להרוג אותו.

עכשיו נותרתי לבד, כל המוזות שלי נעלמו והשאירו רק את היקומים המקבילים שבנינו יחד. עכשיו אני לבד ובניתי לי פנטזיה בכוחות עצמי. אני מפנטז על מקום קטן ויפה, מקום שהוא שלי ולא שלה. אני שם לבד, אבל מאושר. אני רואה את המקום הזה בעיני רוחי, קבור עמוק בתוך תודעתי, מתחת לערמות של פנטזיות. אני מנסה לפלס את דרכי אליו אבל הוא מתרחק כשאני מתקרב, נקבר עמוק יותר. אני יודע שאני מחכה לי שם, במקום בו הותרתי אותי, לפני שנים, במקום בו הייתי אני. אני מחכה לי שם ואני מורעב, נטוש, גוסס, לא נותר ממני הרבה. לו רק יכלתי להגיע למקום שלי, המקום שקבור מתחת לפנטזיה.

היא הייתה הפנטזיה שלי.

משני צידי הדלת

היא יודעת שזו הפעם האחרונה שהיא מגיעה אליו,| הוא יודע שזו הפעם האחרונה שהיא מגיע אליו

הפעם האחרונה שהיא עומדת מהצד הזה של הדלת שלו.| הפעם האחרונה שהוא מחכה לה ככה ליד הדלת.

היא מכינה את עצמה נפשית,|הוא מכין את עצמו נפשית,
גם למה שהיא תצטרך לעשות,|גם למה שיצטרך לחוות,

גם לאופן שבו תעשה את זה.|גם למה שלא יוכל לעשות.

היא דופקת בדלת.| הוא פותח את הדלת.

לא ברור לה למה היא הסכימה להפגש שוב.|לא ברור לו מה בדיוק הוא רוצה ממנה.

היא רק מקווה שעכשיו הכל יסגר.| הוא רק ידע שימות אם לא יראה אותה שוב.

תודה לאל, הוא לא מנסה לנשק אותה.| הוא רוצה לנשק אותה, אבל נראה שזה אל במקום.

הם מנהלים שיחה סתמית בזמן שהוא מכין להם קפה| הוא לא ממש יודע מה להגיד.

הם יושבים בשקט על הספה, שותים את הקפה שלהם.

היא לא רואה טעם להמשיך,| הוא לא רוצה שהיא תעזוב,

ממילא הכל נגמר, היא אמרה לו את זה.|הוא מסרב להאמין שזו הפעם האחרונה שישבו ככה.

היא מסתובבת אליו, לומר לו שאולי כדאי שתלך.| הוא מסתובב אליה, להביט בה עוד פעם.

היא פותחת את פיה קלות.|הוא רוכן ומנשק אותה.

"לא" היא אומרת לעצמה. "זה נגמר וזהו".| "שהרגע הזה ימשך לנצח" הוא חושב.

זמן מה אחרי זה, היא מתלבשת.| הוא לא רוצה לקום מהמיטה, רוצה לקיים את אשליית הרגע עוד קצת.

היא נתנה לו את "מתנת הפרדה" הזאת, לא שלא נהנתה,| הוא יודע שמבחינתה זאת רק "מתנת פרידה"

אבל מה שנגמר נגמר, היא עדיין יודעת שלעולם לא תאהב אותו.|אבל מה לעשות? הוא לעולם יאהב אותה.

הם מחליפים כמה מילים אחרונות

היא מתחילה לבכות,| הוא רוצה לבכות אבל לא נותן לעצמו,

והיא אפילו לא יודעת למה.|כי גברים לא בוכים, וכי הוא מפחד שהיא תבכה יותר.

היא הולכת לכיוון הדלת.|הוא הולך אחריה לכיוון הדלת.

"ביי"

הדלת נסגרת.

הדלת מאחוריה ולפתע היא מפסיקה לבכות.| הוא עומד מול הדלת ונותן לעצמו להתחיל לבכות.

היא ממהרת הבייתה,|הוא הולך חזרה לחדר השינה,
להתקלח ולשטוף מעצמה את הריח שלו.|בוכה לתוך הסדינים שהשאירה עליהם את ריחה האהוב.

היא לא בוכה יותר.|הוא לא מפסיק לבכות.

היא בכתה כשהיה בכך צורך.|הוא התאפק מולה.

שירגיש אשם, והיא תרגיש נקייה מאשמה.| שלא תרגיש אשמה.

זה ההבדל בינו לבינה.