Letters From Felix
It is your mind that creates this world |
| 5/2008
עובר בין 2 נקודות >
המחסנים הנטושים בשולי הדרך מחזירים אותי לפה ולעכשיו. בעצירה הבאה אני יורד.
אני מביט בחלון המעופש ומוצא את עצמי מקווה שהנסיעה תימשך.
לעצום עיניים, להרגיש את האנשים מסביבי מתחלפים, לחלוף על פני גנים וכיכרות וריחות.
ואז לפקוח אותן. בלי סיבה מיוחדת, בלי לדעת להסביר למה דווקא בנקודה הזו בזמן.
מסביב הכל יהיה חדש, האוויר יהיה לא מנוצל ואני אגיד "הינה, אני לא אחד מכל אותם אנשים שלא רוצים להיות במקום בו הם נמצאים, אבל כשהתחנה שלהם מגיעה הם הראשונים לעמוד מול הדלת". אני אגיד את זה ואמלא את ראותי באותו אוויר חדש. וכשימאס אעצום שוב עיניים. וכך, ממקום למקום, מרגש לרגש, אחווה את החיים.
אבל זה לא יקרה.
כי אני כמו כולם, ולא משנה כמה אכתוב על העולם והאנשים בו, אשפוט ואציג דרכים חלופיות, אשתמש במילים גבוהות כדי שיגידו "הוא מבין" ואראה לקוראים את העוצמה שבמילים שמחות עם טון עצוב של געגוע. בתחנה הבאה אני ארד.
(כי זו התחנה האחרונה לקו זה).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
