כשאתה משתין על הצבא- הצבא נרטב, כשהצבא משתין עליך- אתה טובע.
אני באמת לא יודע מאיפה להתחיל
סיימתי טירונות, נשבעתי לצה"ל עם שמץ של דמעה בקצה העין. מהתרגשות. וחצי לא.
שבוע המתנה ( = התחפשנות עם עוז)
ו6 שבועות קורס.
6 שבועות אינטנסיביים ברמות. אבל אני יכולה בלי שמץ של ספק להגיד שזו היתה אחת התקופות היותר מדהימות בחיים שלי. וכל דמעה ודמעה בטקס סיום הוכיחו את זה. אנשים מדהימים, סגל מדהים, פנדות מדהימות, תקופה מדהימה.
אבל חלק מהדמעת היו מעצב
"למה את לא מחייכת?"
איך את מצפה שאני אחייך כשאתם אומרים לי לרשום 4 אופציות, לא שמים על הבחירות שלי ונותנים לי את מה שאני הכי לא רוצה. לנסוע כל יום 3 שעות לכל כיוון זה לא בדיוק מה שמעורר את הרפלקס הזה שנקרא חיוך. ממש לא.
אז אחרי קורס מדהים עם המון טעם של עוד אתם שולחים אותי לבלות שנתיים בגיהינום. ממש תודה.
העיקר שיש לי אופציית לינה. [אני לא ביקשת פתוח?] אפילו על 6 שעות שינה מטכ"ליות אתם לא שמים.
ממש ממש ממש רע לי
ואם זה מעניין מישהו, אז לא רק בגלל הצבא.
אחרי שבוע מתיש ומייאש בצבא אני חוזרת הביתה לעוד חרא.
מבחינת חברים שדואגים להמשיך לאכזב אותי, ומבחינת אהבה שפשוט לא ממהרת לבוא [בואי כבר]
מעייני, את הקרן אור הקטנה שלי. את הסיבה שאני סובלת את כל זה.
לחזור הביתה בידיעה שאני אראה אותך בסופ"ש שווה את הכל.
קטנה קטנה אבל אין לך מושג מה את בשבילי. הכל אני אתן בשבילך, קופיפה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
