אני שוב חוזרת אל הבלוג הזה , בהפרשי זמן מוזרים .

אין לי סנטימנטים אליו,זה פשוט שלפעמים מתעורר בי הצורך הזה לכתוב .

ומה לעשות,שילדת X שכמותי מהר מאוד מאבדת עניין וכח לכתוב במחברת. ישר מתחשק לי להקליד את מחשבותיי בקלות,

עם הפריבילגיה למחוק את מחשבותיי ולערוך אותן בן-רגע.

אני לא רוצה לקרוא שוב את ההיסטוריה בבלוג הזה,

אני יודעת שהיא קצת תביך אותי,קצת תשעשע .. אני זוכרת פחות או יותר מה כתוב פה.

התעסקות בחוסר בטחון,התעסקות בקראש מצחיק שהיה,התעסקות בעצמי.

נחמד,

אני חושבת שהתבגרתי הרבה.

אבל מצדי,הנושאים הם עדיין אותם נושאים. 

זה תמיד אותם סוגיות של מתבגרת,שנראות הרות-גורל באותו הרגע וכמה זמן אחרי - חשובות כקליפת השום.

כן,עדיין מתעסקת בחוסר הבטחון ועדיין בבנים ובזוטות מהסוג הזה.

בכככככככככל מקרה,

אני מרגישה קצת זרה פה.

קצת לא יודעת איך לתפעל את העניינים,

קצת מרגישה שהעיצוב זר לי,הרשימות זרות לי.

לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל.

התמונה הזו של מרלין מונרו,

לא אומרת עליי הרבה. אני ממש צריך להחליף אותה.

בזמנו סתם חשבתי שהיא יפה,

היום מתחשק לי שתדעו עליי יותר דרך התמונה שאבחר.

מישהו פעם המליץ לי להסתובב עם פנקס קטן בתיק,

וכל פעם שמתחשק לי לכתוב משהו - להוציא ולכתוב.

וכך עשיתי.

הייתי מאוד מרוצה מהתוצאות ביום הראשון,

כתבתי ממש כמה נקודות לזכור,דברים שמתחשק לי לחזור ולהזכר בהם.

חבל שהפנקס הזה החזיק שלושה ימים.

אז בין מה שכתבתי שם,

גם חשבתי על טעם התפוח בגן עדן.

על הטעם המתוק של האיסור,של הראשוניות,של עץ הדעת טוב ורע.

ועליי,שאוכלת כל יום תפוח בבי"ס בכזו נונשלנטיות.

מבלי להתענג על כל ביס,מבלי להזכר בחטא גן העדן.

כתבתי על העובדה שאני מעולם לא חווה אושר בשלמותו,

i can't get no satisfaction אשכרה.

ועכשיו שאני חושבת על זה,אני נזכרת במבחנים לצבא שביקשו ממני לכתוב על נקודת פסגה שלי.

מה

מה

לא יודעת,מה.

למה אין לי נק' פסגה ושפל? מה,חיי הם חיי אמצע אפורים?

אין לי תשובה.

היי אני הולכת להביא את המחברת שלי מבי"ס,כתבתי שם קטע. אני אקליד אותו פה ואזרוק את הדפים לפח:

היום החלטתי שאינני נחותה מאחרים.

מדברים איתנו לאחרונה על הגשמה עצמית. ברגע שמחליטים משהו ורוצים אותו מאוד ובאמת,אז אפשר להשיג אותו. כך הוא אמר לנו.

על פניו,אמירה שחוקה וקיטשית. אבל באותו רגע,הנאום שהוא נשא סחף אותי בעיניים נוצצות,גמעתי כל מילה בשקיקה. 

ראיתי אותו מעורר השראה. הוא רומם את נפשי.

מדברים איתנו על הפרשנות שאנחנו נותנים למציאות. היום בספרות,עלתה השאלה האם המציאות היא גורם מגביל. אם אנחנו מחליטים לתת פרשנות מסוימת למציאות,חיובית למשל,האם באפשרותי לשנות אותה? האם הגישה של "תחשוב טוב יהיה טוב" יש לה ביסוס? עיצוב המציאות כרצוני יכול להשפיע עליה?

מדברים איתנו על ערכים. בצופים,בש"ש. זה גורם לי לחשוב,מהם הערכים שלי? למה אני מרגישה שאין לי כאלה? למה אני מרגישה שאני אומרת מילים של מישהו אחר? שאין כיסוי לפעולות שלי ולהצהרות הערכיות שלי?

אני תוהה אם חונכתי לא נכון (על אף שגדלתי בבית חם,מטפח,אוהב ועשיר בידע). למה אני מרגישה שהעולם הערכי שלי נשען על אמירות ריקות,מנטרות שספגתי מאחרים? איך מוצאים ערך לדבוק בו? מה בכלל חשוב לי בחיים?

למה השאיפות שלי כ"כ בנאליות? חסרות שום ייחוד.

אין שום דבר יציב והחלטי באמת שלי. למעשה,היא כלל לא קיימת. צל של אמת רעועה,הסה"כ של אמיתות של אחרים.

זה מה שגורם לי לחוש נחותה מכם. אני לא יודעת ממי.

-פה הורדתי קטע-

...

למה האושר שלי אף פעם לא שלם? מתי נהנתי ממשהו ב100% מבלי להשוות עצמי לאחרים,מבלי להתייסר מאיזה גורם מסוים ובעיקר - מבלי לחשוב מה אנשים חושבים בעניין.

לחשוֹב , לחשֶב וחשוּב. שלוש מחשבות שונות שנולדו מאותו שורש. היי,גם מחשבות שייך למשפחה הזו.

מתחשק לי להקריא את זה לפסיכולוגית שאין לי . "קחי,פתרי לי את החיים ופטרי אותי מהשאלות האלה"

כמה שאלות אני שואלת. אני תוהה מתי אגיע לרגיעה המדוברת? כשאמות?

ובכלל,אם כבר במוות עסקינן,כמה הוא בלתי נתפס. ככזה שאינו חל עליי...לא אמות.

איזו מחשבה מפחידה נפלה עליי: בסוף יגיעו התשובות.

בסוף אני (אני!) אדע מה קורה כשמתים. אני אוּשבת ואדע את התשובה.

מה,הסוף לקיום שלי? לאן הנפש הולכת? הנפש,שכלל לא קיימת קיום מוחשי.

האם פשוט יום אחד אחדול? אפסיק? מה,חושך?

נזכרתי בשיר שפגי לי שרה: is that all there is?

---

תודו שזה הפוסט עם הכי הרבה סימני שאלה שראיתי בזמן האחרון.

נשתמע