דיברתי עם אמא שלי על הגנים הדפוקים של המשפחה, סבא אחד נפטר מסרטן בגיל 35 והשני משבץ/דום לב בגיל 62, ניסיתי להתעקש שהדום לב לא תורשתי ואז הסתבר שכן.

פתאום אני פוחד למות. למרות שידעתי את כל זה כבר שנים, משומה הוצאתי דבר שהדחקתי וזה מרגיש כמעט כמו איזו בדיחה שחורה שהופכת לחרדה.

אני בכלל דואג מעבודה ואי קיומה של אהבה או אהבה שלא מתועלת לאישה הנכונה (כי היא טרם הזדהתה בפני, מה מעכב אותה?) 

דאגות מוות הן כל כך לא לעניין ולא בקטע עכשיו, אתם לא מבינים עד כמה...

כל היום ירד כאן גשם, בקושי הצלחתי לצאת החוצה ואף על פי כן היה לי מצב רוח טוב ונכנסתי למלנכוליה קלה רק לכמה דקות.

לא טוב להדחיק את המוות אבל גם לא להתעסק בו.

בכלל לא הייתי קשור לסבים והסבתות שלי, במיוחד שאני בן זקונים וחלקם נפטרו כשהייתי קטן.

טוב, זה פוסט ממש מדכא, בא לי לסיים אותו בבדיחה אבל אף אחד פה לא מתכוון להחליק על בננה בזמן הקרוב ובכל מקרה בקושי מגיבים לי לאחרונה,

אני חושד שנשארו לי בישרא שניים וחצי קוראים.

צחוקים הא?