שלום!

אוקיי ממש לא ברור לי אם מישהו יכנס לפה בכלל, את הבלוג הזה אני כותבת דבר ראשון בשביל עצמי. אם מישהו יקרא ויהיו לו תגובות, אשמח ביותר. אני מאמינה שביקורת טובה או רעה יכולה רק לחשל.

אז אני ע', נשאיר זאת כך. אני בת 22, סטודנטית במכללת סמינר הקיבוצים - במסלול גננות חינוך מיוחד.

כרגע בתוכנית המצטיינים אך כפי הנראה יוצאת ממנה בקרוב מאוד. אני בחורה שבדרך אומרים עליה איזה חמודה.

חמודה, בהחלט. אני לא אוהבת את המילה. כי זה יופי להיות חמודה עד הרגע בו את מתה שמישהו יאמר איזה סקסית ואז עדיין אומרים רק כמה שאת חמודה. אני לא יפה ולא מכוערת. גובה 150, משקל כללי 38 קילו למרות שהלחץ בו אני מצויה בחודש האחרון גרם לי להשיל כמה קילוגרמים. מתולתלת, קופצנית ואנרגטית בדרך כלל. אין לי בטחון עצמי בשיט. אולי זה כי אני נראית כמו ילדה.. נ.ב אף פעם לא התנשקתי. תקלטו בתולת שפתיים בת 22. לא נעים בכלל.

אז הקיצר אני כותבת כי אני צריכה להתפרק, צריכה לשפוך את כל מה שמרעיל את נשמתי. אני לא עצמי החודש, אני בדכאון שהולך וחוזר, התקפי חרדה פיזיים ונפשיים כאחד, לחץ עצום ופחדים שלא הולכים. כן, אומרים לי שזה הלחץ של שנה א', אבל יש כאן הרבה יותר מזה. חוסר בטחון, חוסר אהבה עצמית, קנאה, תסכולים, ילדותיות ועוד ועוד. התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל נראה לי אין עם מי לדבר.. פשוט רוצה להרגיש טוב. להרגיש שמחה. להאמין בעצמי ולא להרגיש כאילו אני מתה אם נכשלתי. מרוב פחד אני אפילו לא מצליחה לגשת למבחנים או לכתוב עבודות, מתקדמת רק אם מישהו יושב לצידי.

מהיום אני מחליטה: לטפל בעצמי. בכל דרך אפשרית. לצערי אאלץ לוותר על המלגה של ההצטיינות אך זה שווה את בריאותי הנפשית. אני פשוט רוצה ללמוד, להתקדם, לראות, לחוות, להרגיש. ואני רוצה להתאהב ולהתנשק ולקיים יחסי מין כמו כל בן אדם נורמלי. האם זו בקשה גדולה מדי?

שיהיה לי ולכם רק טוב.. ובודאי אכתוב פה שוב בקרוב עם דיווח.

אמן שאוכל לשים את הדכאון מאחוריי ולמצוא דרך להיות עצמאית, לא להתקשר כל היום למישהו שיציל אותי. אגב זה גורם כבר לשנאה ובוז ואף התנתקות מחברותיי, ואף הוריי כבר קשה להם בגללי. לפני שבוע רציתי למות. היום כבר לא, אבל הפחד שארגיש כך שוב אופף אותי. בבקשה החזיקו לי אצבעות.

שלכם, ע'.. שמקווה למצוא את עצמה בקרוב, פשוט לא יודעת היכן להתחיל לחפש.

true love is a dream within a dream

the princess bride