לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2010

כאב היצירה


בספרו אלמוות, מצייר לעצמו מילן קונדרה מצב עניינים שבו האדם הוא כלי קיבול למחוות חיצוניות שמתכנסות בו. קונדרה מתבונן בתנועת יד, מחוות שלום של אישה, ונראה לו שהתנועה הזו כבר היתה קיימת בעבר, כאילו יש לה חיים משל עצמה, והיא בחרה להשתכן כעת באישה הזו. האדם הוא בר חלוף, אבל לתנועה חיי אלמוות. התנועה אינה שייכת לאדם, האדם הוא הביטוי של התנועה.

המחשבה הזו מפוררת את כל מה שאנחנו מאמינים על עצמנו, ומאיימת על התשוקות שלנו להיות מיוחדים, בולטים, חשובים. אם כל תנועה שאעשה כבר נוצרה, אם כל מילה שאבטא כבר נכתבה, אם כל מחשבה שאייצר כבר נהגתה - אז מה נותר לי מלבד השתיקה והדממה? כובד משקלן של הציפיות המונחות על כתפינו הזעירות הוא ממוטט. מי שרוצה להשאיר חותם, שהחיים לפניו ואחריו לא ייראה אותו הדבר, נדון להתקפל מכאבי התסכול.

התשוקה ליצור משהו חדש מלווה תמיד בחרדה. האם זה מספיק טוב? האם אני מספיק טוב? אבל כפי שמעידה אליזבט גילברט, מחברת הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" בסרטון הבא מכנס טד, ההצלחה היא קשה עוד יותר. הרגע שבו התודעה מבייתת את הרעיונות הפראיים ולוכדת אותם לשימושה הוא כל כך חמקמק, שהישג חד פעמי מייצר יותר חרדה מתקווה. דווקא יצירת מופת טוענת את אקדח הפחדים בתחמושת איתנה. במקום תחושת בעלות וביטחון, היא מעודדת את חוסר הנוחות והאימה מפני היעדר השליטה על התהליך. מאיפה מגיעה היצירתיות? איך רותמים אותה לעבודה? מתי תבוא שוב? האם תבוא שוב?

הפתרון של מחברת רב המכר נשמע מוזר במחשבה ראשונה. במקום לייחס לעצמנו את הגאונות והיצירתיות, היא מציעה לחזור לימי קדם, לתפיסה היוונית והרומאית, המבוססת על אמונה באלים. את החרדה המשתקת שבתהליך היצירה היא מציעה להרגיע באמצעות החצנת הגאונות, הנחה שיש ישות חיצונית שמשתפת איתנו פעולה. אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו הכי טוב שאנחנו יכולים. אם תגיע הפיה הרחומה ותבזוק אבק פיות קסום על היצירה שלנו, מה טוב. ואם לא - כל הכבוד לנו שניסינו.

מה שמקסים באמירה הזו, הוא שגילברט לא מבטלת את האחריות שלנו על העבודה. כמו בבדיחה הידועה על האדם שהתפלל במשך 50 שנה לזכות בלוטו, אבל מעולם לא רכש כרטיס להגרלה, לא ניתן לוותר על המסע, על הדרך המאומצת, על החציבה בידיים פצועות בסלע הלא מוגמר. ההעברה של הגאונות החוצה מהאדם נועדה להרגיע את הנפש המיוסרת אבל לא למנוע מאיתנו את העבודה. סוד הקסם הוא בשיתוף הפעולה: כל אחד בהסכם הזה יעשה את חלקו. בהשאלה מקונדרה, האדם לא יכול להתקיים בלי התנועה, אבל גם התנועה לא יכולה להתקיים בלי האדם.
נכתב על ידי , 28/3/2010 15:03   בקטגוריות TEDx, TEDxTelAviv  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ישראל שפט ב-18/5/2010 02:09
 



סכנת הסיפור היחיד


צ'יממנדה אדיצ'יה היא מספרת סיפורים. וככזו, היא מבינה את הסכנה וההזדמנויות שבסיפור סיפורים. כאשר מספרים על קבוצה שלמה סיפור אחד, ומספרים אותו מספיק פעמים – הוא הופך להיות המציאות, ומגדיר את האופן שבו קהילה שלמה נתפסת. כשאדיצ'יה עזבה בגיל 19 את מולדתה ניגריה לטובת לימודים בארה"ב, היא נתקלה חזיתית בדימוי של אפריקה בעיני האמריקאים: מקום עם נופים עוצרי נשימה, חיות, אנשים לא מובנים שנלחמים במלחמות חסרות היגיון – וממתינים להינצל בידי זרים לבנים. הדימוי הזה נוצר על ידי סיפור אחד ששוכפל וסופר פעמים רבות.

אבל לצד סיפורי האסון המלווים את היבשת (שנתפסת על ידי האמריקאים כמדינה אחת), אף אחד לא מספר לאמריקאים על מיליוני ניגרים שאפתניים שמקימים עסקים עצמאיים, על תעשיית הקולנוע המקומית ("נוליווד") המשגשגת, על התפתחות המוסיקה הניגרית העכשווית הכוללת השפעות משולבות וערבוב שפות אפריקאיות עם אנגלית.

מי שמחזיק את הכוח יכול לספר סיפור על "האחר" וגם להפוך אותו להיות הסיפור המוחלט על אותו אדם, אומרת אדיצ'יה. אולם ככל שיש לך יותר כוח, תוכל להפיץ סיפורים רבים שייצרו תמונה רבגונית. הסיפור היחיד מייצר סטריאוטיפ ומדגיש עד כמה אנחנו שונים על חשבון מסר השוויון.

נקפוץ רגע למרץ 2010 בישראל: סקר של מכון "מאגר המוחות" בקרב בני נוער קובע כי 46% מהתלמידים סבורים שלא צריך להיות שוויון זכויות בין יהודים וערבים במדינה, 56% סבורים שלא צריך לאפשר לערבים להיבחר לכנסת, 32% מהתלמידים לא מוכנים שיהיה להם ידיד או חבר ערבי בן גילם. מאיפה מגיעה תמונת העולם העגומה הזו? כמובן, מהסיפור האחיד והיחיד.

הערבים הם חמישית מאוכלוסיית מדינת ישראל. סיפורים מגוונים עליהם היו יכולים לצייר לנו דמות עגולה, שיש בה הרבה אספקטים, היינו יכולים לשמוע על התרבות, החינוך, המשפחה והחברה. אבל הסיפורים שאנחנו שומעים משרתים מסר אחד: הערבים הם איום ביטחוני. הם רוצחים נשים על רקע חילול כבוד המשפחה, הם מסייעים לפיגועים, הם תומכים באינתיפאדה, הם לא נאמנים למדינה. המצב נהיה אף חמור יותר כשבממשלה הנוכחית יש אמירות ברורות של שרים וחברי כנסת נגד הערבים, ומה שהיה מוסווה הפך להיות גלוי ולגיטימי. התוצאה היא שהשוויון בין ערבים ליהודים הולך ומתרחק, ותמונת המציאות של הדור הבא מתעצבת בצורה מעוותת, שמדגישה את השוני וגוזלת מהערבים את הדימוי האנושי שלהם.

תפקיד התקשורת הישראלית היא לספק תמונה אחראית ומאוזנת יותר, ותפקידנו כאזרחים הוא לצרוך מקורות מידע מגוונים שיספקו לנו סיפורים רבים יותר, שאינם מונעים מפחד אחד ויחיד. הסיפורים יסייעו לבנות תמונת עולם מורכבת יותר ורב גונית ולמצוא את נקודות החיבור וההשקה.
נכתב על ידי , 23/3/2010 13:16   בקטגוריות TEDx, TEDxTelAviv  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של eternally ב-25/3/2010 11:05
 



המרדף אחר האפיון המושלם


בסרטון עתיר הכריזמה הזה מכנס TED, מספר מלקולם גלדוול על המרדף של תעשיית המזון אחר רוטב הספגטי המושלם ועל התובנות שעלו ממנו:
  • אנשים לא יודעים מה הם רוצים, ואם תשאל אותם, לעולם לא תגיע למה שהם באמת רוצים.
  • אין תבשיל מושלם אחד לכולם ולא ניתן להשתמש בהכללה, אלא יש להתייחס לגיוון ולייצר סוגים שונים של תבשילים שיתאימו לטעמים שונים.
  • חלוקה לקבוצות, תאפשר להגביר את רמת שביעות הרצון בכל קבוצה, בעוד שמוצר אחד שמתאים לכולם יגרום לכך שלרוב קהל היעד תהיה רמת שביעות נמוכה. או בגרסה הישראלית: תפסת מרובה לא תפסת.
(אם לא ראיתם, אל תסתמכו על הסיכום שלי – הסרטון הרבה יותר מקסים מזה)

מה אומרות המסקנות הללו על תהליכים של אפיון מוצרים ומערכות? האם זה אומר שלא ניתן לתכנן אתרים ומוצרים שמתאימים לכל קהל היעד בצורה אחידה? האם נדרשים דפי בית נפרדים ופונקציונליות שונה לקבוצות יעד שונות? הרשתות החברתיות פירקו את הרעיון של דף הבית האחיד באמצעות הניוזפיד המותאם אישית. אין תבשיל שמתאים לכולם, אז רוקחים לכל משתמש דף בית שמורכב מהחברים שלו, כי מה שמעניין אותי לא בהכרח מעניין את שאר האנשים. אבל עצם קיומו של הניוזפיד כדף ראשי הוא אחיד לכל המשתמשים, ואולי משתמשים שונים רוצים להשתמש ברשתות חברתיות בדרכים שונות? אולי חלק מהמשתמשים רוצים גישה לעמוד שמרכז את כל התמונות שקיימות כעת ברשת שלהם מכלל החברים, אחרים רוצים גישה לתכנים הכי נצפים, וקבוצה שלישית רוצה שעמוד הבית שלה יכלול את ההודעות האחרונות?

ואם אין דף בית מושלם לכולם, ומוצר מושלם לכולם, איך מציעים התאמה אישית שתסייע להגדיל את השימוש, ולא פחות חשוב – איך מודדים? האם הקלקות הן התחליף לשאלה מה התבשיל שהכי טעים לך? אם הקלקתי על קישור, או סימנתי like - האם זה כאילו השבתי על סקר שאומר שהיה לי נעים? נראה שזה בעיקר מעיד על בחירה מתוך מה שקיים ולכן מפספס ולא מאתר את מה שאינו קיים. בהשאלה מהסרטון, זה יהיה כמו לחפש את הפפסי עם רמת המתיקות המושלמת בלי להבין שמה שאנשים רוצים (אולי) זה פפסי עם הרבה בועות.

ואם לא ניתן לשאול את המשתמשים, כי אנחנו לא יודעים להגדיר באמת מה אנחנו רוצים, והתשובה שלנו מקובעת למה שקיים היום ולא למה שניתן להגיע אליו – אז איך ניתן לדעת מה באמת המשתמשים רוצים? בניהול מוצר, חשוב מאוד לראות איך קהל היעד משתמש בפועל במוצר שתכננו. לפעמים מגלים שהשימוש במוצר שונה מאוד ממה שנצפה בתהליך האפיון. אם הוא לא משלים בהצלחה תהליכים בסיסיים או מנסה להגיע במהירות לעמוד שנחבא מאחורי יותר מדי כפתורים, כנראה שהחבאנו פיצ'ר מאוד נחוץ. אם המשתמשים נדרשים לכלים חיצוניים ותמרונים על מנת לבצע פעולה פשוטה במערכת (כגון, השימוש בטוויטפיק כדי לפרסם תמונות בטוויטר), כנראה שחסר פיצ'ר חשוב. צפייה בשימוש בפועל ולמידה מהתהליכים ה"עקומים" במערכת, יכולה ללמד הרבה על הצרכים של המשתמשים ועל התרבות שנרקמת בפועל בתוך המערכת.
נכתב על ידי , 22/3/2010 18:24   בקטגוריות TEDxTelAviv, TEDx  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רומי ב-28/3/2010 16:27
 





30,455
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרומי יצחקי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רומי יצחקי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)