היי,
אני חושבת שאני בטח הבן אדם היחיד שמחדש את הבלוג שלו אחרי שנתיים. אלוהים יודי למה אבל הרגשתי שאני צריכה את זה.
ביליתי את השעה וחצי האחרונות בקריאת הבלוגים שלי עד לפני שנתיים. ואני חייבת לציין שאני חתיכת משועממת פתטית. או
לפחות הייתי ... כי באמת שאני מאמינה שאנשים יכולים להשתנות, ובטחשבטח במשך שנתיים. ובטח שבטח שבטח לאחר שירות צבאי.
אז כן, השירות הצבאי מאחורי. אותו שירות ממנו כה פחדתי לפני שנתיים וחצי.
משוחררת כבר 3 וחצי חודשים. מובטלת. אה, כן, הבחור אותו הזכרתי בבלוג האחרון שלי ב04.06 עדיין איתי.
שנתיים וחודש אנחנו ביחד. ואני לא אפרט כעת שנתיים וחודש של מערכת יחסים. אבל כמובן שהיא הייתה מושלמת בהתחלה.
אבל מאז השחרור שלי בכלל ומאז לפני כחודש בפרט, אני מרגישה כאילו היא בנסיגה. וזה מפחיד אותי. מפחיד אותי פחד מוות.
לא כי חס וחלילה האבה דועכת. אלא שאנחנו רבים יותר בזמן האחרות, אנחנו פחות מסכימים על דברים.
כמובן, שבני זוג לא צריכים להסכים כל הזמן. כל אחד רשאי לחשוב מה שהוא רוצה, להרגיש מה שהוא רוצה.... אבל בכל זאת ...
הכל זורם יותר טוב כשעושים משהו תוך כדי ידיעה שבן הזוג מסכים איתך ותומך במעשה.
יש לי חפירה שלמה לחפור על נושא המובטלות שלי שמעיק עלי רבות. אבל לא בא לי להיכנס אליו כעת.
אז זה יבוא מתישהוא בהמשך ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
