בגרעין העניין אני מרגישה שאני אדם-פיצוי, ושאין לי זכות קיום בפני עצמי, אלא כנספח למה שאבותיי זקוקים ממני.

אני מסתובבת עם בית קברות קטן-גדול במשך כל שעות היממה. אסונות שכבר אירעו, עוד לפני שהדור שהוליד אותי נולד, נישאים איתי לכל מקום. נזהרת שלא להניח אותם, שלא יישכחו אבל גם לא לתת להם לחנוק את החיים.

איך זה לשאת אותם? כבד כמו חיים של מספר אנשים שאני שומרת עליהם כשאני ממלאת כל רווח ביניהם, לא נותנת לאבל לזלוג. במצב הזה נפרדות היא כמו מוות, כל הסדקים יתמלאו ריק בלתי נסבל, כזה שהוא גרוע יותר ממוות.

מה גרוע יותר ממוות? המחיקה הטוטאלית מהחיים. להיוולד מת או לא להיוולד בכלל זה גרוע יותר ממוות. להיות חסר שם, חסר לאף אחד. להישכח ולהימחק מהאנושות בהיעדר המשך, מראש ובדיעבד.

התלבטתי מאוד אם לפרסם את הקטע הזה שכתבתי ביום ראשון. ראשית כיוון שהוא כל כך שחור שאני לא רואה שום סדק שבו אור יוכל להיכנס (למרות מה שלאונרד כותב), ושנית בגלל שהתחושה עברה תהפוכות, התגלגלה לצהלה, לחרדה ושוב ליעילות ואהבה, כך שלא רציתי להגיב ולדון במצב שכבר חלף.

אלא שהיום, אחרי ניצחון מזהיר אתמול על החרדה, הבנתי שלפעמים המצב חזק ממני, במיוחד בשינה, כשהתת מודע פעיל יותר. זו כנראה תוצאה של פגישה מאוד טעונה עם הפסיכולוגית, כמו גם העובדה שיש לי כבר מה להפסיד. טוב לי בחיים ואני לא רוצה לאבד את זה. פשוט. אצלי בראש כל תזוזה יכולה להפוך הכל. כשיש מה להפסיד התהום נראית מפחידה הרבה יותר. כשהכל ממילא היה חשוך ולא הייתה שום ציפייה... עוד נפילה לא הייתה משנה כלום.

אני גם מרגישה חשופה יותר, בלי גראס בלי אוכל, זה כל כך מוזר לראות שהחיים ממשיכים ויש ימים שבהם אני פשוט לא מסוגלת לקום מהמיטה, שהחרדה מכריעה אותי. אני יכולה לקחת כדור אבל אני לא אוכל אחר כך לעשות כלום ואני רוצה להילחם איתה בשטח שלה. אני לומדת מתי כדאי להילחם ומתי לא לבזבז אנרגיה מול הזרם. ההסתגלות הטבעית נעלמה כשהמצב השתנה, כשאני יותר מתפקדת, קרובה, שמחה, יציבה. אוח למה? למה? זה כל כך מרגיז שהשמש מאירה חזק על ההווה שלי והבפנים משוסע לחתיכות, אחר כך שבור ואז גרוס.