אמא למה עלינו לארץ?

אני חייבת לומר שלחברה שהכרתי כמה שנים קודם לכן היה תפקיד גדול באומץ שתפסתי.
אמא אומרת וממשיכה לספר.

הייתי בת שלושים, את בדיוק התחלת כיתה א' ואני קיבלתי כיתה. זה היה המסלול, באוניברסיטה הייתי ספרנית, אחר כך הייתי גננת, ואחרי כמה שנים הפכתי למחנכת של כיתה ד'. איך שהגעתי לבית ספר המסכן הזה, בשכונה מרוחקת וענייה של בוקרשט, פגשתי את רודיקה, שמייד הפכה להיות rodica-pisica, כלומר רודיקה החתולה.

כל החיים גרתי בשכונה היהודית, רוב אנשים שם, איך לומר, היה בהם משהו לא בסדר.

מה זאת אומרת לא בסדר?

אני לא יכולה להסביר, משהו בהם היה לא בסדר, ותמיד ידעתי את זה. החתולה הייתה יהודיה שלא התביישה בזה שהיא יהודיה. זה היה ממש מהפכני. חוץ מזה, היא לא דפקה חשבון לאף אחד, בשום דבר. המורה למתמטיקה, למשל, היה שתול של הסקוריטטה (המשטרה החשאית - זו אני מפרשנת). כשהיא הייתה עוברת לידו היא הייתה אומרת לי כל מיני מילים בעברית שהיא למדה כשביקרה בישראל, סתם כדי לעצבן אותו. פתאום היא הייתה פולטת מילה חסרת משמעות כמו "המשביר" או "ביסלי". זו הייתה הדרך הקטנה שלה למרוד, בעולם שהפך להיות עצוב וקודר יותר ויותר.

בשנות ה-80 המצב התדרדר מהר. החנויות היו לגמרי ריקות, אנשים היו עומדים בתורים סתם, כי בכלל לא היה בטוח שתגיע סחורה או שהם יגיעו לתחילת התור כשעדיין יש סחורה בחנות. החנויות היו מתרוקנות מהר והמדפים נשארו ריקים בשאר הזמן. הטלוויזיה עברה לשדר רק שעתיים ביום ושעה וחצי מזה הייתה מהדורת חדשות שבה רואים את צ'אושסקו חונך עוד מפעל חדש או מבקר כפר איכרים שזכה בפרס על תפוקה גבוהה במיוחד.

למה היה כל כך רע כלכלית, איך הגיעה רומניה למצב הזה?

צ'אושסקו החליט לשלם את כל החובות הלאומיים ולהישאר בלי חובות בכלל, לנתק כל קשר לגוש הקומוניסטי ולהתבודד. הוא ניצל את כל התעשייה והחקלאות הרומנית כדי לשלם את החובות, והעם יכול היה לסבול מתנאים מחפירים - כל עוד הכלכלה יציבה. זה מעשה שאף מדינה לא עשתה כי חובות הם חלק מהכלכלה. במקום זה הוא הלווה כסף למדינות אחרות, כמו עיראק או אירן. מספרים שהוא מכר להם מדים של הצבא הרומני אבל הם היו עשויים מצמר והעיראקים מתו מחום במדים האלו בקיץ. החובות האלו מעולם לא הוחזרו אחרי המהפיכות שהתרחשו בשתיהן.

ביב עוד יביא אותנו למצב הזה, הכלכלה היא ערך עליון בשבילו, לא העם.

טוב זה לא אותו הדבר בכלל, ההשוואה לא קרובה אפילו.

את תראי, גם פה המצב מתדרדר במהירות.

בכל מקרה, מבחינתנו לא ממש סבלנו מהמחסור, כי היו לנו קשרים והייתה את הקהילה היהודית. שם תמיד היה אפשר למצוא בשר כשר כי הייתה להם רשות מיוחדת מהממשלה. הבעיה האמיתית הייתה חוסר התקווה, התחושה שהחיים סובבים סביב חתיכת גבינה ששמרו לך בצד. לא היה מקום לתרבות כי היא כולה הייתה מגוייסת ומהללת, מי שלא פשוט נכלא או ברח. אנשים פחדו לצחוק בינם לבין עצמם כי היה ברור שמישהו יהיה שייך לסקוריטטה והוא ירצה להלשין עליך גם אם לא עשית כלום, כדי לקבל טובות הנאה.

בתוך כל האפור הזה החתולה הייתה סוג של אור. בבית ספר, למשל, היה מין קוד לבוש למורים. מורות חוייבו להגיע בחצאית וחולצה או סוודר בצבעים מהוגנים, מכנסיים היו מחוץ לתחום. החתולה הייתה מתלבשת לפי הקוד אבל היא הייתה מביאה בגדים להחלפה לאחרי שעות הלימודים. לפני שהיא הייתה יוצאת את פתח בית הספר היא הייתה מחליפה למכנסי ג'ינס בצבעי שנות ה-80 ושמה סרט לראש בורוד זוהר עם נצנצים. ביציאה מבית הספר היינו עוברות ליד המורים האחרים והלסת שלהם הייתה נשמטת על אי קבלת המרות. היא לא התכופפה, היא הייתה נפש חופשייה. אני בטוחה שהיא השפיעה עליי בקטע הזה. לא ראיתי את עצמי ממשיכה להתכופף ולהגיד כן והן לכל גחמה של המשטר. זה היה הזמן להשתחרר מהעבדות. ידעתי שהולך להיות קשה, לא בדיוק הבנתי את הקשיים אבל חשבתי שבישראל יש תקווה, יש חלומות ואפשר להגשים אותם. בגלל זה עלינו לארץ.

מזל וגם טוב שלא המשכנו הלאה, לארה"ב או לקנדה. אפילו אם דפוק פה יש בכל זאת המון אנשים שמוכנים לקום ולהיות חופשיים. המחאה בקיץ הייתה אקט שכזה ואי אפשר להירדם שוב אחרי שהתעוררת.