היה לי יותר מרגע של נחת כשהגעתי לפסיכיאטר כדי לסכם את השנה האחרונה, מאז שהתראנו לאחרונה. זוגיות קבועה, עבודת חלומות, שינוי אורחות האכילה והתנועה, טיפול מתמשך, תרופות מתאימות - זה שם את כל הויים במקומות הנכונים. עם זאת, זה לא יהיה מוגזם לומר שציון יום השנה הזה מילא אותה פחדים מכל מיני סוגים. כולם ביקרו יחד, מתחרים על תשומת הלב ומשאבי האנרגיה הפנויים שלי.

כמו צללים שאי אפשר להיפטר מהם אלא באור ישיר, האוכל והמשקל באו לרקוד ריקוד שטני. מה אם זה ייגמר בדיוק כשתעבור שנה מיום הגמילה, כמו אחראיות על מכשיר חשמל? מה אם תהיה נסיגה והיא לא תגיע פתאום אלא תזדחל לה מבלי שאעשה משהו בנידון? אנשים שאומרים תמשיכי ככה. אני רואה בעיניים ובמילים שלהם שהם אוהבים אותי ושמחים בשבילי אבל מה זה אומר תמשיכי ככה? או יותר נכון לשאול מה זה אומר אם לא אמשיך? או אם לא ככה?

בימים הקרובים אחסל בבנק את ההלוואות, עם הכסף שקיבלתי מירושת הדוד הרומני. בסוף החודש הבטחתי להחזיר לאמא את כרטיס האשראי שלה. במקביל דיברתי עם חברות שלי, שאינן מרוויחות עשרות אלפי שקלים ואוהבות, כמוני, דברים יפים. באופן ביזארי כולן טוענות שאינן מצויות במשיכת יתר ולא סובלות מתסכול עקב כך. יש להן ילדים ומשכנתאות ובכל זאת הן מצליחות לא לעקוף את ההכנסות עם ההוצאות. בלי להפחית מחומרתו של המצב הכלכלי המתדרדר בארץ, זה כנראה גם עניין של גבולות. לי זה נשמע כמו מדע בדיוני. רק מהפחד שבקרוב לא יהיה לי שפע, אני מגהצת עכשיו בטירוף. הפסיכולוגית משערת שקשה לי לחשוב שיש לי משלי, שאני מעדיפה לתת לאחרים לדאוג ובתמורה לוויתור על נכסים משלי אני דורשת שיעבירו לו מה שאני צריכה, וכמה שאני צריכה, ובכך משאירה את עצמי קטנה ותלויה. אני מסכימה. מי יהיה שם אם אהיה עצמאית? לא יהיה לי אף אחד. זה כבר קרה. הייתי גדולה, יציבה ואחראית ונשארתי לבד. כנראה שבכיתה ד' זה היה מוקדם מדי. אולי עכשיו זה אחרת. אני לא צריכה להסתיר יותר את החלקים המוצלחים כדי שלא ינטשו אותי. החלקים האלו נקברו תחת כשלונות מוזמנים שאני שוכחת לפעמים שהם שם.