לפני חודש, אולי יותר, הלכתי לבד לראות את "בתוך לואיין דיוויס" של האחים כהן. לבד כי בדיוק הייתי צריכה הפסקה מהכל ובתוך לואיין דיוויס כי זה האחים כהן.

נזכרתי בזה עכשיו כי עוד שבועיים אני הולכת להופעה של ג'סטין טימברלייק, לא מעט בגלל הסרט. הוא מבליח בסרט בתפקיד משני חשוב אבל קטן, בביצוע השיר 500 מיילס (כאן בקטע חלקי)

וכאן בכלללל

לפני שרואים את הסרט, או כל סרט של האחים כהן לצורך העניין, זה עוזר להכיר קצת את הרקע. הם עמלים מאוד בקטע הזה. הרקע הוא דמות כל כך חשובה בסרטים שלהם, לפעמים נדמה שזה כל מה שיש שם. אני, בכל אופן, הכרתי אותו כי בכיתה יב' יצאתי עם מיקי, שהיה מעריץ אדוק של בוב דילן. הוא הכיר את כל ההשפעות וההשראות והחיים מלאי הפיתולים והשינויים של האגדה המוזיקאלית הזאת, אז גם אני הכרתי. 

דילן היה בעצם חלק מתנועה הופכית לרוק'נ'רול של שנות ה-50. הופכית ומשלימה במובנים מסויימים. כשדברים כל כך שונים קורים במוסיקה או בחיים בכלל כנראה שיש גם דחף מאוד גדול לחזור אחורה, למצוא משהו שאולי איבדנו בדרך. כך הייתה בווילג' של ניו יורק פריחה מטורפת של תרבות הפולק, שזה בעצם שירי עם לא מורכבים, קולות רכים, תחושה של בית בערבה וסיפורים סביב המדורה. 

זה הביצוע המקורי ל 500 מיילס של פיטר פול ומארי

כך קרה שיהודי מפרבר במינסוטה לוקח גיטרה בניו יורק וחושב שהוא קאובוי ובאותם חוגים מסתובבים גם דודות ממיזורי או נערות מבית טוב באריזונה ונוצר מין מישמש תרבותי שבו לא ברור מי האמיתי ומי המזוייף. האמנים המיוסרים והרדופים מחפשים נחמה במשהו פשוט אך מכניסים בו מורכבות רגשית ואילו מי שמעולם לא יצא מהתקופה הנאיבית הזאת מביאים עימם את הקול האותנטי של הפולק אך הוא פשוט מדי, נטול רבדים אינטלקטואלים. 

 בשלבים האלה אני תמיד מסתכבכת עם עצמי, במיוחד כשמדובר במוסיקה וחוסר היכולת של המילים הכתובות להשתוות להשפעה של המנגינה והמילים המלוות אותה. אני חושבת שמה שהרווחתי מהסרט (והאמינו לי שככל שהסרט היה טוב הוא גם מאוד משעמם, כל כך משעמם שלפרקים רציתי לתקוע את הראש בין שני המושבים שלפניי ולנסות להתאבד) זו ההבנה שבמשהו מזוייף אפשר למצוא אמת גדולה ומה שנראה לכאורה אותנטי יכול להיות לגמרי מסיכה. 

אני באמת לא יודעת למה אני מלאה את עצמי ואתכם בדברים כאלו ועוד באמצע הלילה אבל אני במצב רוח מוסיקלי לאחרונה וכל הזמן מתנגנת לי בראש מנגינה. אהה בגלל שאני חושבת שיהיה מגניב בג'סטין כי הוא מאמין במה שהוא עושה, ואני מאמינה כשהוא אומר לי שהוא מחזיר את הסקסיות. מאמינה יותר מאשר לדילן כשהוא הופיע כאן לפני שנתיים. 

והנה הביצוע  של ג'ואן באאז לאותם 500 המיילים