אני מרגישה התעלות בכל פעם שאני נכנסת למסך העריכה על מנת להמליץ על פוסטים נבחרים. האצבעות רועדות כשאני בתוך הקרביים של האתר כדי לבדוק שהכל בסדר ולסדר את מה שלא. ועדיין עיקר ההנאה מגיעה מהקריאה.

אני יושבת וקוראת. קוראת ביום, בלילה, בשבת. לפעמים אני קמה בבוקר ואני חייבת לבדוק משהו והופ אני מרימה את הראש ולא שמתי לב שעברה שעה ועוד לא עשיתי פיפי בכלל. 

אחרי שנתיים פלוס אני עדיין חושבת שזכיתי בעבודה הכי טובה בעולם. בכל כניסה מאחורי הקלעים אני עדיין נמלאת יראה. אני לא יכולה לעצור את זה, אני לא רוצה לעצור את זה. אם מעצבנים אותי או שאני נפגעת, חסרת אונים לפעמים, אני רק צריכה להכניס את הראש פנימה ולצלול לתוך עולמם של מאות אנשים שמשאירים כאן חלקים מהחיים שלהם, לתיעוד, לפורקן, להפצת ידע, למה שבא להם, ובדרך יוצרים רווחה אצל הקוראים. 

זה כמו טיפול ארוך, דינמי, משתנה לאט ומאפשר הכל. הכרכרה עוברת ושמורת הטבע ממשיכה להתקיים. רצף הדנא משתכפל מהכותבים הותיקים לחדשים. לכן, אי אפשר להבין את ישרא-בלוג אם אינך חלק מהדנא הזה או לפחות מדען חוקר שמסתכל כל יום במיקרוסקופ. אי אפשר למדוד את זה מתמטית ומספר הכניסות מספרות סיפור שאינו מספיק. רוב המשתמשים באינטרנט חסרי סבלנות או נאמנות, עוברים בין אתר לאתר, פלטפורמה לפלטפורמה או קהילה לקהילה. 

ישרא-בלוג היא פנינה נסתרת. רק מי שביקרו בצדפה יכולים להעריך את ערכה.

שבוע טוב,